טו כסלו, תשעה 7/12/14
הסוסיולוג, דייויד קרף, בספרו לשוח על דכאון1, מתאר מצב של אי–קוהטי2 בתחושת דכאון. בשלב זה, אין מילים לחוויה פנימית ולתסכולים פיזיים וחברתיים; רק קיימות תחושות מעורפלות שמשהו ׳לא בסדר׳. וברגע שהסובלֹ מוצא מילים לחוויתו הוא מרגיש פחות מבולבל, פחות מעורפל בתוך עצמו. לראושונה, בזמן מי יודע,יש לו זהות, אולי זהות של חולי, אבל זהות שמקיף את חוויתו ושמסביר לו ולאחרים מה קורה במילים ובמושגים (׳מטבע׳) שבתרבותו אחרים מכבדים ומעריכים: חולי ומחלה
המודל המדיכלי לדכאון ועוד ׳מחלות נפש׳ הוא מאוד נפוץ בתרבות ארצות המערב (וזה לא המקום לכנס להשלכות הרבות של המודל הזה). אבל מה שרלוונתי מאז קומנו על פני הארץ עד היום הוא הצורך לזהות ולהזדהות והתקשרות חברתי לפי זהות זה בכדי לטפס מהבור של סבל. אנו זקוקים למילים שהוכפים את החוייה למוגדר וגם אנו זקוקים להכרת הזולת במצבנו כמו שאנו מתארים אותו
(לכל מיני סיבות, סובלי דכאון מוצאים מענה במקצועיים כמונו (וגם זה לא המקום לכנס לכל ההיסטוריה ואידיאוליגיות של המשק של פסיכותרפיה ודבר הכי חשוב הוא לכבד את צורך לשיתוף פעולה שלנו בתהליך ההזדהות האישי של הסובל
אחרת, פשוט, אין שיחה
1 Speaking of Sadness: Depression, Disconnection, and the Meanings of Illness (1997)
2 Inchoate