פנינה קוגנוטיבית #020 טבת ג, תשעה 25/12/14

יש קליינטים שפשוט תענוג לעבוד איתם. הם רוצים להיעזר, הם מבינים את הנימוסים הבסיסיים של טיפול, ובקלות משתפים אותנו בתוכן חייהם. (וזה לא המקום לכנס לפשלות שקורות כל הזמן בקליינטים ה׳קלים׳.) מאידך, יש קליינטים שהם לא קלים כלל: לא רוצים טיפול, לא מבינים שום דבר, וגם לא מודעים לעולמם הפנימי ולכן לא מסוגלים לשתף אותנו במה קורה בפנים וגם אפילו מה קורה בחוץ. ולכולנו יש מקרים שאומרים ׳הכל בסדר׳ וחוץ מרוכסן של מכנסיים סגור אין שום דבר בחייהם שמגיע אפילו לקצה של ׳סדר׳ אפילו במובן תורת פיזיקה של הקוונטום.

וזה מזכיר לי את הכניסה לבנין מגורנו. יש בצד אחד כמה מדגרות שעולות למפתן הבנין. ועל יד המדרגות יש כבש עבור אלו שקשה להם שימוש במדרגות. בוני הבניין, אולי בגלל חוק נגישות או איזהשהו צורך, בנו שתי מסלולים. חכם, לא?

אנו, כמטפלים אפקטיביים, חייבים לבנות גוון שלם של דרכי נגישות לקלייטנים שקשה להם ה׳שפה׳ והזר׳גן של תכנית טלוויזיה ׳בטיפול׳. לא חלילה כי הם פחות משוכללים או מחונכים אלא בגלל שדרכי הבעה לשוניות מילולית סגורים להם. (או אולי הם כבר מבינים שדיבורים הם השטח של פוליטיקאים ושקרנים אחרים והם לא רוצים להשתמש במטבע מזויפת של שפה לגלות אותנו לחייהם.)

באוכלוסיה זו, אני חושב על שלוש קטגוריות. קטגוריה הראשונה: לאלו שמטעם מזגם או רקעם מודעות הפנימית באה בקושי. אולי אף פעם היו בטיפול או כל הנושא מוזר להם לגמרי. אולי שפה מילולית לא מסוגלת להכיל ולשדר את התוכן הפנימית. קטגוריה השנייה מכילה אלה שחסרים את האישור המשפחתי, השבטי, הקהילתי, או את הרוחני לדבר באופן דוגרי על מה שקורה ועל מה שקרה ועל מה רוצים שיקרה. יש כאלו שפשוט אלמים ויש כאלו שדווקא מדברים הרבה (ולפעמים מפתים אותנו לחשוב ׳איזו מוכשר אני!׳) אבל לא אומרים שום דבר. אני מכנה לקטגוריה זה: שתיקה פוליטית. ובקטגוריה השלישית: אלה שנופלים  לשתי קטגוריות הקודמות: קיימת אי יכולת מילולית וגם חוסר אישור פוליטי לדבר.

הפנינים הבאים יתחסו לקליינטים אלו. 

שבת שלום לכולם!

יהושע