כשבני היה תינוק אכל משהו ומיד פרחה בהתקף אלרגי. אשתי מיד הרימה טלפון להזמין אמבולנס עירוני (הסיפור קרה טרם עלייתנו) ותוך שניות ספורות הגיעה יחידת הצלה ורק אחרי דקה הגיע האמבולנס העירוני. למרות שכבר התחיל להתאושש, החלטנו לקחת אותו לחדר מיון ליתר בטיחון (מצידי יש רקע חמור של אלרגיות). לפני שהתפזרו לחזור לביתם מתנדבי הצלה שאלתי אותם איך ידעו על האזעקה לשירותי אמבולנס עירוני. ׳פשוט מאוד. אנו מאזינים להתקשורת של מערכת חירום לדעת על מצבי חירום. לכן אנו יכולים להתכונן לכל נסיבה׳.
כשמדברים על החיבור בין גוף לנפש אני תמיד נזכר בסיפור זה. המסורת הרפואית המערבית כרתה את הנפש מהגוף אבל בעשרות השנים האחרונות התחילה לחבר אותם יחד. היום כבר לא נחשב כ׳אלטרניטיבי׳ להבין שיש השפעה דו כיוונית בין גוף ונפש. לכן למשל בהפרעות חרדה לסוגיהן, אנו מניחים שהתוכן הקוגניטיבי (מחשבות, אסוציאציות ומסקנות) משפיע על המצב הפיזיולוגי. השפעה זו עובדת דרך הפעלת מערכת האנדוקרינולוגי.
אבל טעות להמשיג את היחס שתגובה פיזיולוגית היא רק אחרי עיבוד קוגניטיבי. באמת, כמו מתנדבי הצלה שמאזינים לתקשורת הממלכתית הגוף ׳מאזין׳ לנפש ולמערכות סנסוריאליות וטרם שאנו מספרים לעצמנו שאנו מפחדים וממה אנו מפחדים, הגוף כבר מפחד. אבל הגוף שפחות דואג ללחצים חברתיים ונסיבות ש׳אולי׳ מדללות את הצורך הריאלי להגיב בצורה אסרטיבית, הוא מגיב עד הסוף: כל המערכות הקרדיולוגית, פולמנולגית, כלי דם, שרירים, נוירולוגית, כולן-מגויסות למלחמת השרדות אדירה על מישהו שנכנס לתור בסופר כמו לשריפה בבית באמצע הלילה. ולכן, כאנו מציעים דרכי הרגעה, התאוששות, ושיכוך חרדה עלינו לדאוג שהקליינט מבין על מה מדובר. כי בגישה קוגנוטיבי אנו מעמצים את יכולת הקליינט לבנות יחס בריא וידידותי עם גופו.
ועוד על זה בהמשך.
ובברכת ׳רק בריאות׳ לכולנו!
יהושע
