פנינה קוגנוטיבית #020–ג טבת ח, תשעה 30/12/14

ממשיכים לדבר על גישות תקשורת לקליינטים שקשה להם לספר על מה שקורה בעולמם עקב חוסר שפה מילולית משותפת או אלו שכנראה אין להם מודעות על עולמם פנימי. 

בשלב זה, חשוב שאקדים הקדמה קצרה על שימוש ב׳פרוקצי׳1 או כפיל. 

כולנו מכירים מעריצי ספורט רציניים: הם חולים (או מתים) על קבוצה או שחקן ספציפי. כמו מטוס ממריא שלוקח אותי לאיזשהו אי אקזוטי, ברגע שמעריץ מחובר לשחקן או לקבוצה, הוא, ההכי לא בכושר, במינוס עמוק בבנק, שלא מסוגל אפילו לבעוט בכוס ריק הנזרק ברצפת המטבח, הופך לשחקן עצמו. הוא לא רק מזדהה במתחים ששחקן עובר ובכשלונותיו ובכל הסאגה שלו, הוא הופך להיות אותו בן אדם. אולי זה נשמע מוגזם אבל ברצינות, זה מש שקורה. וזה לא רק בספורט: רואים את זה באופנה, בסלבס, בפוליטיקה, ובהרבה תחומי חיים חברתיים. הכפיל מתנהג, מדבר, יוצר, מקסים, מרגיש בשבילי; אולי כי אני לא מסוגל או כשאני עושה אותו דבר שוחקים עלי ומשתיקים אותי. או זה מה שאני מדמיין. 

בימינו, שימוש בפרוקציים מאוד נפוץ ועצוב. (לא אכנס לתרבוית שיוצרות אוירה שאוסרת הבעות אוטנטיות אישיות והצורך לפנות ל׳מקצועיים׳ ו׳נבחרים׳ על כל דבר) הרבה מהקליינטים, בדרך כלל בגלל בושה, משתמשים בפרוקציים לחיות להם חייהם ולמלא את התוכן הפנימי. ולכן, אני מתעניין איך שקליינטים מדברים על דמויות אלו. ממה שמספרים אני לומד הרבה. אני לומד על מה שהקליינט חושב כחשוב, על מה הוא מרגיש, ממה הוא מפחד, ולמה הוא משתוקק. ואני גם מדבר על דמויות שהם לא קיימים: דמויות מתכניות טלויזיה, מסרטים, מסיפורים, אגדות, פוליטיקה, וסיפורי סבתא. אני גם מוצא המון מידע במוסיקה שקליינט אוהב: מי הם הזמרים, מה סיפוריהם, מה השירים, איך הכרתם את הזמר או את השיר, ומי עוד אוהב את המוסיקה. 

כמובן, זה לא המפתח לכולם. ואפילו לאלו שגישות אלו יוצרות גשר, בדרך כלל גשר גרידא לא מספיק. על זה נמשיך מחר. 

לילה טוב לכולם!

יהושע

1 Proxy