פנינה קוגנוטיבית #022 טבת י, תשעה 1/1/15

פנינה קוגנוטיבית #023 טבת י, תשעה 1/1/15
להרבה, פרוקסיים או כפילים משמשים כ׳חווים׳ ו׳דוברים׳. כמובן, השימוש בכפיל הוא לא פתרון או אפילו חצי פתרון לצורך אנושי בסיסי להבעה, לחוות את החיים, ולהגשים את פוטנציאל האנושי האמיתי. 
אנו פונים לכפילים אלו מתוך חוסר מילים ראשונות או מתוך בושה ופחד שמילים שלנו ויוזמתנו לא רצויים. במילים ראשונות כוונתנו היא לעובדה שיש דיאלקטיקה של חיקוי ממול להבעה אישית. תינוק מתחיל עם חיקוים מתוך חוסר מילים: הוא מצליח לבטא ׳אמא׳ או ׳אבא׳ ופתאום עולם חדש של תקשורת נפתח. 
התקווה, שחיקויים לא ישמשו אלא כ׳פיגומים׳ גרידא עד שנוכל ליזם וליצור ולאלתר הבעות אישיות. האסון קורה כשהילד או המתבגר או המבוגר משותק ומתבייש לפתוח פיו. בשבילו, אין מקום למילים שלו ולא משנה אם מסקנה זה ׳מוצדקת׳ או לא. לכן הוא בוחר באחרים לדבר עבורו: דמויות אלימים וחזקים, דמויות עם צחות לשון, דמויות כרזמטיות רבי יכולות (שמעתם פעם על הרי פוטר?) דמויות שמסוגלות להגיד, באופן מילולי או מעשי, את מה שצריך להגיד ולעשות. 
ביחס פסיכותרפויתי אנו במקום הנכון לתת עוד ׳צאנס׳ לקליינט לפתוח את פיו, לעודד אותו, לרכך את השטח, לכבד את דיבוריו, לנפנף בלהבות הקטנטנות את הבעותיו האותנטיות עד שהוא בהיר בוער.  
שבת שלום לכולם
יהושע