סיימתי את הפוסט אחרון  בנקודה שאני חייב להרחיב עליו. כדי להבין ולישם טיפול קוגנוטיבי אפקטיבי אנו חייבים לברר את תפקיד שלנו, המטפל עצמו, בטיפול בOCD ובכלל בתרפיה קוגנוטיבית.

לדאבוני, ההמצגה הפופולרית, ולדעתי במיוחד פה בארץ, שתרפיה קוגנוטיבית, היא אריגה של טכניקות, מיומנויות, והטיפולים עצמם הם מנוהלים על פי תסריט לטווח קצר מועד. בהמצגה זו קיימת השלכה שכל אחד יכול ללמוד ולטפל בCBT, כמו שכל אחד יכול לעשות המבורגר עם מיקרו גל: מוציא את המבורגר מהמקפיא, שמים במיקרו ובעוד 90 שניות יש המבורגר טעים כמו בסטקיה השכונתית.

לא אאריך פה כמה כל זה לא נכון. לדעתי הדבר הכי הרסנית לקליינטים, למטפלים, ולחברה בכלל, בהמצגה הקריקיטורית זו, שהיחס בין הקליינט להמטפל הוא נחשב לצדדי כאילו אם היה אפשר לטפל דרך מחשב או אף בסמארטפון או ספר היה עדיף.

אבל השלכה או אשליה זו היא בניגוד לטבע אנושי: אנו זקוקים לזולת. במילים של חכמי התלמוד, ׳אין חבוש מתיר את עצמו מבית אסורים׳. אנו מטפסים משאול בכיוון התפתחות דרך סולם של נוכחות מישהו אחר. שיטת טיפול שכורת או משתיק או משתק או מסרס את אנושיות המטפל עלול לא רק להכשל אלא גם לגרום נזק קשה לקליינטים.

כל אחד ממנו מכיר סיפורים של מטפלים עם ׳פדיגרי נעלית1׳ שחסר לא רק אמפתיה אלא איכפתיות בסיסית לקליינט. הם משדרים בוז, דרך הז’רגון, דרך ׳מודלים׳ שמעיזים לכוף את האינסופיות של אנושות לרשימה של דחפים וכו׳, דרך פיספוס רגעים חשובים בטיפול, דרך יהירותם, והקליינטים נפגעים. אולי לא מיד אבל אכן נפגעים. הם הורידו את השריון, פתחו את ליבם, בקשו עזרה (אולי באופן מוזר או דוחה) וקבלו משהו לא בסדר חזרה.

והקשר לטיפול בOCD היא בזה: חלק גדול מטיפול קוגנוטיבי היא ל׳שלוח׳ את קליינטינו במשימה ללחום עם דברים מפחידים ולשלוט עליהם. במידה שהם מרגישים שאנחנו איתם, לא חלילה כתחליף לחבר, הורה, או משהו/מישהו אחר, אלא כנוכחות מעודדת, שמסור להצלחתם ולהתפחותם, הם מסוגלים לכנס לגוב האריות ולצאת יותר מסוגלים, מפותחים, או שם תואר אחר. 

ועל זה נמשיך. 

שבוע טוב!

יהושע