שמעתי פעם משל יפה מפי הרב אברהם טוורסקי. כשבוקע מביצו, אין ללובסטר שריון קשה; נאלץ להחביא את עצמו מתחת לאבן עד שיגדלֹ שריונו שלא יאכל ע׳י דגים אחרים. עם השריון הוא יכול לחיות את חייו; אבל כל פעם שצפוף מדי בתוך שריונו הלובסטר נאלץ לחזור למקום מחבואו הקודם להוריד את שריונו הקטן ולחכות עד שיגדל שריון חדש.
הנמשל פשוט: במצב האידיאלי, חיינו רצף של השיגים ומחזורי התפתחות והתחדשות. וכמובן, כל מחזור התחדשות מתחיל בבילבולים, טעויות, שגגות, ופחדים עד שאנחנו שולטים שוב מחדש. ומצב זה נמשך עד ששוב קורס חיינו בגלל נסיבות שונות או שפשוט השיעמום של הידוע דוחף אותנו לעשות משהו חדש.
בין קריסת העבר לתחילת העידן החדש, אנו, כמו הלובסטר, חייבים להוריד את שרינוננו; זהויתנו, סטטוסינו, ואת בטחוננו בכדי שנוכל לגדולֹ. אני תמיד מזכיר לקליינטים (ולעצמי) שבלשון הקודש אנו מדברים על ׳חיים׳ בלשון רבים; לרמז לנו שחיינו הוא רצף של מיתות ותחיות.
אולי פעם היה יותר ׳קל׳ להתחדש. תמיד אני שומע כמה קשה היום להשתנות ולהתחדש. לדעתי, זה מוגזם מדי. התחדשות אישית תמיד קשה ותודה לשמים שהיא ככה! אם היה קל להתחדש, התדשות לא היתה כל כל קסומה ורב ערך נשגב.
קסומה או סתם קשה, אנו חייבים להשתנות ולהתפתח. אבלֹ רק אם אנו רוצים לחיות ולא סתם לשרוד. לא נבראנו עם כוחותנו האדירות לשים את עצמנו בתוך שריון צפוף וכואב ולנפנף דגל שמכריזה, ׳זה אני!!׳.
ועל נושא חשוב זה, נמשיך.
שבת שלום לכולֹם!