בספרות המקצועית אנו מוצאים תרשים של המודל הקוגטוניבית שפחות או יותר נראה ככה:

במידה מסוימת המודל לא מדויק. ולשתי סיבות: החויה מספרת לנו סיפור מבוססת ומוגדרת ברצף טמפורלי: עבר–הווה–עתיד. אבל החויה האישית (יותר מדויק להשתמש בביטוי פנימלית1 אבל די עם מילים מדי פילוסופים) סותרת ממצאים מדעיים שמספרים סיפור אחר לגמרי.וגם המודל מדגישה מידי השפעה לינארית (קו ישר) בין ׳השחקנים׳ (אירוע–מחשבה–רגשות–תגובות).

למרות ליקויים אלו אני עדיין משתמש במודל זה. למה? כי תרשים מאפשר הבנה ובהבנה יש סיכוי לאלתר ובאלתרות יש סיכוי לשליטה ובשליטה יש סיכוי לחירות.

It is quite common to find this diagram in many cognitive therapy texts:

The diagram however has two central inaccuracies. The first lies is in sequencing. Our personal experience (a better word would be phenomenal but we’ll leave the philosophical jargon for another place) is of past-present-future. Scientific understanding however raises some very good questions as to whether this sequence is really the only story so to speak. The second in a inaccuracy lies in the linear flow from event-thought-feeling-reaction. If only things were so simple!

Despite its shortcomings, I still use this diagram. A map offers the possibility of improvisation; improvisation offers the possibility of insight; and from insight comes the possibility of mastery.

לנוחותכם אדלג על כל הסיפור של הפסיכולוג האמריקאי המפורסם ואחד ממיסדי תרפיה קוגנוטיבית מרטין סליגמן ומחקרים שלו בתחום פסיביות מחונכת (learned helplessness). מספיק להגיד שדחף שלנו לעשות סדר בהצונמי של מידע ורעיונות יכול בקלות להביא אותנו למצבים גרועים ומכוערים. מהכלבים המסכנים במעבדה של סליגמן עד בני משפחתנו המשועבדים במצרים כולנו אסירים לסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על מצבנו וגורלנו בגלל הדחף אפיסטמולוגית. כמובן יש נסיבות מאוד משכנעות (מה שמכונים ׳מציאותיים׳), אבל תמיד נשאר לנו נימה של בחירה, אפילו אם הבחירה היא לשנות גישתנו ועמדתנו לנסיבות שעומדות מעל שליטתנו. תפקיד מרכזי בשבילנו הוא להעמיד פנס של אפשריות שמובילות את הקליינט חוץ מהפלונטר למקום של קסם. 

ואני אסיים עם ציטוט אהוב של ויקטור פרנקל:

אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים בצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו.

Without going into the whole story of Martin Seligman’s experiments on learned helplessness, suffice it to say that our epistemological drive leads into that terrible state. Whether we are those pathetic dogs in Seligman’s laboratory or our poor ancestors enslaved in Egypt, we become trapped by the stories we tell ourselves. Granted that there are always very persuasive (what some might call ‘real’) circumstances, there is always room for choice, even if that choice is a change of attitude towards that which beyond our control.  Our central task as cognitive therapists is to offer a beacon of possibility out of these stories, to make room for some magic.

I’ll close with one of my favorite quotes from the great Victor Frankl, reflecting the grandeur of human possibility:

We who lived in concentration camps can remember the men who walked through the huts comforting others, giving away their last piece of bread. They may have been few in number, but they offer sufficient proof that everything can be taken from a man but one thing: the last of the human freedoms-to choose one’s attitude in any given set of circumstances, to choose one’s own way. 

Our epistemological drive fosters the creation of stories which we wrap ourselves in. We are not so much confined by our stories as defined by them. The limits imposed on us by our stories are invisible to us only to the degree that they are not challenged in any way. That is why breakdowns, crises, and challenges are necessary blessings: through the friction that they generate, the edges of our definitions and stories are revealed.

That doesn’t mean that any of us enjoy being challenged. Our stories create a sense of safety; as much as our nature drives us to explore the world, we are also compelled to maintain equilibrium and homeostasis. In the tug of war between those two poles (exploration versus homeostasis) we are more disposed towards homeostasis. Therefore, when challenges occur we resist; we fight to maintain the status quo.

This resistance is immensely important to humanity; if we could change with whatever whim came upon us, relationships between people would crumble. Social cohesiveness, an ideal state for the survival and the flourishing of our species, requires an element of personal stability. It is exceedingly hard to have a relationship with someone who due to moodiness or temperament or disorder, is a moving target.

Yet all this stability and homeostasis business can get in the way of the great joys of human life: exploration, improvisation, and mastery. And when those drives get denied long enough we get depressed.

Now we’re at the best part of our story: one very sad dog.

So stay tuned!

העלתי את הביטוי אפיסטמולוגיה על השולחן; עכשיו אני רוצה להרחיב עליו לכיוון קליני.

כשאני מסתכל על אנושות, במובן הכי גדול של הקטגוריה, מאלו שנחשבים כהכי לקויים ביכולתם קוגניטיבי (פיגור חמור ורב מערכתי) עד אלו שהם נחשבים כאינטליגנטים ביותר (ולא משנה על איזה סוג אינטליגנציה מדובר) או מילודים בני דקה עד אלו שהם בסף הכרה ומודעות, אני רואה דחף אפיסטמולוגית. זה אומר שאנו, חשופים לאין סוף (כמעט) ומבול ותהום של מידע ו׳תריגרים׳ זנזוריים (חומרי, רגשי, ורעיוני), רוקמים לעצמנו סיפורים.

אצלנו, יש למודעות רקמה texture ומשיכה של סיפור. ויש סדר לסיפורים שלנו, סדר טמפורלי (זמן), סיבה ומסובב, מה עיקר ומה טפל, ותמיד אנו במרכז הסיפור. לא במובן האגו אלא במובן שאנו רוקמים את הסיפור מפרסקטיבה שלנו שאנו עומדים בנקודת מרכז העולם. ואפילו כשאנו רואים את העולם דרך עיני הזולת אנו מדמיינים כאלו אנו רואים את מה שהם רואים. וזה בכלל לא אותו דבר. (ויותר על זה במקום אחר.) ולמרות שכבר מקובל במדע שאין ראייה אוביקטית, כולנו מחזיקים בסיפורים שלנו כאילו הם, כמו שאומרים, אמת לאמיתו של תורה.

ומה זה אומר? נגיד שבנימין (שם בדוי) במצב של יאוש מסוג ׳שחמט׳. פירושו: שהוא מוצא את עצמו במקום שאין לו אופציה ׳חוקי׳ לאפשר לו לשפר את מצבו והוא בדעה שלא תהיה בעתיד אופציה. (יאוש הוא באוריאנטציה טמפורולית לעתיד). ולמרות אחרים שמבינים את מצבו חושבים אחרת, הוא כלוי בתוך הסיפור שלו. לא בגלל התנגדות ולא בגלל רווח משני ולא בגלל חוסר הבנה וחוסר מוטיבציה ולא בגלל חוסר איזון ביו–כמי או כמות סרוטונין בתוך החלק הפרונטלי של המוח. הוא אסור בגלל הדחף אפיסטמולוגית שמעגנת אותו לתוך סיפור של מציאות. ולא בקלות משחררים את העוגן שמקשר אותך למציאות.

זה משוגע, לא?

Having put the word epistemology on the table, I’d like to expand on what it means for us clinically. My understanding is that we are epistemologically driven creatures. What that means is that we humans, immersed as we are in an ocean of sensory triggers, are driven to assemble the incoming tsunami of data into coherent story. (Now’s not the place to get into what gets taken in, what get’s filtered out, and many other important questions.) From our earliest moments ex-utero to the final moment of consciousness (as far as I know) we’re busy weaving discrete data points into orderly stories. That’s epistemology in action; and all of us do it.

If we consider depression for instance, we can see this process in action. Let’s say John (just a name), is in what I call ‘check-mate’ despair. By check mate I mean that there is no ‘legal’ move that he can conceive of to better his situation. By despair I mean that he believes and feels that this state of check mate will never end. What that means is that our epistemologist has connected the dots into an ordered story which he is compelled to obey. He is not merely attached to that story; he is defined (and confined) by it. All because of his epistemological drive.

And who knew?

More on this tomorrow!

התענינותי בתרפיה קוגנוטיבית נובעת מכמה מקורות. מהן, ואולי הכי חזקות, סקרונותי במציאות ופילוסופיה. עוד לפני גילֹ בר מצוה, מצאתי את הספר המפורסם ׳הסיפור של פילוסופיה׳ של המחבר האהוב, ויל דורנט. היה ספר ענק, במיוחד לילד בן 12, אבל קראתי כמה דפים. זכור לי שדבר על אריסטו ואפלטון. רעיונות מענינות אבל נשארתי עם שאלות: איך הגיעו למסקנותם? הרגשתי כאילו נכנסתי לאמצא סרט אבל הבמאי ניסה לשכנע אותי שאני בהתחלה. ובנוסף הבנתי ששני פילוסופים אלו דברו על דברים העומדים ברומו של עולם, אבל לא הבנתי איך לישם אותם בעולמי.

אותן שאלות עלו לי לראש בתיכון, אוניבירסיטה, ובבתי ספר להשכלה גבוהה השונות כשלמדתי תיאוריות שונות בפסיכולוגיה. ברור שכל הדמויות הבסיסיות היו פיקחות אבל נדמה לי שכל התיאוריות נבעו ממעיונות מבוססות בתרבויות ובמערכות פוליטיקה שונות. גם הרגשתי שהתיאוריות היו כל כך רחבות כאילו הם חזיונות אסטרולוגיות שאני קורא בעיתון יומי: כולן נכונות ׳בערך׳.

מי שעזר לי הכי הרבה, להפתעתו (ולהפתעתי גם) היה ראש ישיבה שלי, רב יהודה פרנס. גישתו ללימוד התלמוד היה פילוסופית. דרש לא רק שנבין את הטקסט ואת השקלא וטריה; דרש שנחקור ונמשיג את הרעיונות מאחרי הקלעים. הוא דרש שנגיע להמשגה ברורה שסיפקה הבנה יסודית על כל ענפי הסוגיא. בלי להבין מה קרה, רב פרנס גילה לי חכמת אפיסטמולוגיה, המחקר בידיעת אנושות: מה בא ראשון ומה אחרון? מה היחס בין x וy? מה זה ערך וממה נובע ערך? ועוד שאלות רבות כאלה. לפעם הראשון בחיי, שאלנו את השאלות הנכנות; בעצם, למדתי שהשאלות היו הרבה הרבה יותר חשובות מהתשובות.

כבר עברו 25 שנים מאז שישבתי בשיעור של  רב פרנס. פסיכותרפיה היא פריוקט אחרת לגמרי מלימוד התלמוד. אבל עדיין השאלות הן הכי חשובות. בעיני אני רואה איך איכות חיינו יותר מושפעת משאלותנו מהתשובות שמציעות כל התיאוריות האלו.

אז תמשיכו לשאול!

שבוע טוב לכולם!

יהושע

My own interest in cognitive therapy comes has many origins. Perhaps the strongest is my curiosity about reality and the universe. Well before my bar mitzvah I came across the celebrated book by Will Durant, The Story Of Philosophy. It was a huge book, especially for a pre-teen; and the closest I’ve ever gotten to reading it was when I was twelve. The details are a bit fuzzy; I do recall that Durant was speaking about the classical philosophers, like Aristotle and Plato. Everything that they had to say seemed true but left me wondering. How were they so certain? How did their ideas have anything to do with me?

It was those same kinds of questions that bothered me in high school, college, and graduate school classes on psychological theories. It was evident that the people behind these great ideas were great intellects. Yet their ideas seem to be either too vague or too rooted in specific cultural contexts and not especially applicable to people outside those cultures.

Ironically and accidentally it was my Rosh Yeshiva, Rav Yehuda Parnes, however who really pushed me towards cognitive therapy. His approach to Talmudic study was rigorously (maybe even violently) analytic. Textual understanding took second place to conceptual understanding.

Without intending to, Rav Parnes was introducing me to the world of epistemology, the understanding of how humans organize information. What comes first? How is x related to y? How does an object become valued? And so on.

For the first time in my life, it seemed like the right questions were being asked all in an environment that welcomed questions and confusions. All that mattered was the truth, or at least an idea that could cover all the bases with the most elegant economy. Now, a quarter century into my career as a psychotherapist, to a certain degree I use many of those same epistemological tools in my work. While therapy is certainly un-Talmudic in so many, many ways, what they share in common is the love of question. That’s because the quality of our lives has a lot more to do with the questions that we ask than the answers that we give.

So keep on asking, people!

Shabbat Shalom to all!

Josh

מרפא לשון עץ חיים (ספר משלי ט׳ו:ד)

לכבוד חג ט׳ו בשבט, הפוסט מוקדש לנקודת מפגש של עצים וטיפול. 

בעידן שלנו שמדברים על תאים, נוירו טרנסמטרים, מיומניות, וטיפול׳ קצרי מועד, נדמה לי ששכחנו שהחלמה ׳קורה׳ דרך לשון. באמת, החיים והמוות ביד הלשון. בטח שיש פגיעות פיזיות; אבל הסיפור, ׳הלשון׳, שנו מספרים על השלכותיו הם הקובעים. ולא צריך מאמץ גדולֹ לראות את זה: רק נשאל את הקליינטים שלנו, חבר׳ה אנטלנגטית וברוכה בכל מיני ברכות שרוב העולם היו מחליפים את מקומן איתם בחצי שנייה, על המסגרים שכולאים אותם בתאי תופת והם יענו כאחת: הלשון של אחרים שהם מאמצים כ׳עובדות׳. 

וזה המקום שלנוּ: לעזור להם להמציא לשון חדש וקול חזק לטפס את העץ שמימה לעתיד פורחת. 

חג שמח לכולם!!