בפוסטים קודמים המשגתי את הבעה אמונתית כאקט שלטוני על אוביקט או חוויה. דרך ההדגשה או הגזמה או עיוות הצורה, האומן מפרק את המטרה לחלקיה. בפשטות, האומן נהפך למספר של החויה.
אבל מה עם הצופה באומנות? מה קורה איתנו ברגע שאנו נהנים מחויה אומונתית או אסטטית? איך אומנות עוזר לנו?
בכדי להציג תשובה חלקית לחידה זו, כדאי לזכור שיש למודעות אנושות ׳תכונה׳ של סיפור. זאת אומרת, שחויה מחשבתית אנושית היא סיפור שאני מספר לעצמי. מחשבה היא סריג או ריקמה של שמות עצם, שמות פועל, תכונות, מיקומים של חלקים של הסיפור (והכי חשוב המיקום של המספר הסיפור), תנועות, וכמובן הסיפור שמחבר את הכל לנרטיב קוהטי. ולא נשכח שסיפורים שלנו הם רק שכבות של עוד ועוד סיפורים.
והסיפורים האלו לא רק מה שאנו מספרים לעצמנו; הם מה שאנו למספרים לזולת. אפשר להגיד שסיפורים הם המטבע האוניברסלית והכי עתיק בתולדות גזענו. בכי של תינוק היא לא סתם רעש; היא סיפור של דראמה שהוריו נסחפים לתוכו, אסירים להסיפור שהם מספרים לעצמם על הסיפור של התינוק.
דרך מבט זה, אומנות, בכל המובנים, היא סיפור שהאומן מספר לנו ואנו מספרים לעצמנו. אנו פשוט נסחפים; ואין פנועח סיפור אוניברסלי. חלילה. זכור לי טיולי בית ספר למוזיאונים הכי מפורסמים בנוי יורק והסיפור שספרתי לעצמי היה, ״מה? עוד תמונה של סוס? עוד פסל של בן אדם עומד או יושב או שוכב?! מ-ש-ע-מ-ם!!!׳ היום, נדמה לי שהסיפור שהייתי מספר לעצמי היה ׳קצת׳ אחרת לרנואר או למיכלאנג’לו. אבל העובדה שקיים סיפור בראש שלי לא השתנה; מגועל עד חווית על וטרנסצנדנטי יש סיפור. וסיפורים אלו משנים אותנו.