My own interest in cognitive therapy comes has many origins. Perhaps the strongest is my curiosity about reality and the universe. Well before my bar mitzvah I came across the celebrated book by Will Durant, The Story Of Philosophy. It was a huge book, especially for a pre-teen; and the closest I’ve ever gotten to reading it was when I was twelve. The details are a bit fuzzy; I do recall that Durant was speaking about the classical philosophers, like Aristotle and Plato. Everything that they had to say seemed true but left me wondering. How were they so certain? How did their ideas have anything to do with me?

It was those same kinds of questions that bothered me in high school, college, and graduate school classes on psychological theories. It was evident that the people behind these great ideas were great intellects. Yet their ideas seem to be either too vague or too rooted in specific cultural contexts and not especially applicable to people outside those cultures.

Ironically and accidentally it was my Rosh Yeshiva, Rav Yehuda Parnes, however who really pushed me towards cognitive therapy. His approach to Talmudic study was rigorously (maybe even violently) analytic. Textual understanding took second place to conceptual understanding.

Without intending to, Rav Parnes was introducing me to the world of epistemology, the understanding of how humans organize information. What comes first? How is x related to y? How does an object become valued? And so on.

For the first time in my life, it seemed like the right questions were being asked all in an environment that welcomed questions and confusions. All that mattered was the truth, or at least an idea that could cover all the bases with the most elegant economy. Now, a quarter century into my career as a psychotherapist, to a certain degree I use many of those same epistemological tools in my work. While therapy is certainly un-Talmudic in so many, many ways, what they share in common is the love of question. That’s because the quality of our lives has a lot more to do with the questions that we ask than the answers that we give.

So keep on asking, people!

Shabbat Shalom to all!

Josh

מרפא לשון עץ חיים (ספר משלי ט׳ו:ד)

לכבוד חג ט׳ו בשבט, הפוסט מוקדש לנקודת מפגש של עצים וטיפול. 

בעידן שלנו שמדברים על תאים, נוירו טרנסמטרים, מיומניות, וטיפול׳ קצרי מועד, נדמה לי ששכחנו שהחלמה ׳קורה׳ דרך לשון. באמת, החיים והמוות ביד הלשון. בטח שיש פגיעות פיזיות; אבל הסיפור, ׳הלשון׳, שנו מספרים על השלכותיו הם הקובעים. ולא צריך מאמץ גדולֹ לראות את זה: רק נשאל את הקליינטים שלנו, חבר׳ה אנטלנגטית וברוכה בכל מיני ברכות שרוב העולם היו מחליפים את מקומן איתם בחצי שנייה, על המסגרים שכולאים אותם בתאי תופת והם יענו כאחת: הלשון של אחרים שהם מאמצים כ׳עובדות׳. 

וזה המקום שלנוּ: לעזור להם להמציא לשון חדש וקול חזק לטפס את העץ שמימה לעתיד פורחת. 

חג שמח לכולם!!

In honor of Tu Bishvat, today’s post is devoted to trees and psychological healing.

Serendipity struck today as I opened the book of Proverbs (Mishlay):

A tree of life is a healing language (Proverbs 15:4).

The more I work in this business, the more I realize the healing (and destructive) power of language. Lives are broken and repaired with language. Relationships are destroyed and healed through language. The old adage that sticks and stone may break my bones but words can never hurt me is wrong; words can send us into a suicidal tailspin of self destruction. Just ask any of our clients whose lives have been nearly destroyed with the words of disrespect and disapproval.

In our work as therapists and healers we have the amazing opportunity to give our clients the ability to develop new words and ideas. These new ideas form the tree or ladder that they use to climb out of their personal Egypts. With love and patience, we help them to disassemble the messes that their lives have become; we support them as they find new, life giving ways of living. Their lives bear the fruit of their bravery and our support.

And what can be better than that?

Experience has taught me that suggesting self soothing techniques to many clients invites a great deal of resistance. Our various cultures have indoctrinated us with the wish for ‘magic bullets’. We ascribe our inner states to factors outside of us, laying beyond the reach of our own inner resourcefulness. Should we need to relax (and who doesn’t?) we need a pill or a TV show or a vacation or some other external process to get us ‘there’. I am of course not dismissing pills, television shows, or vacations; what I am saying is that we lose mastery of our lives when we overlook the inner resources that we have already and which can be further developed. Tachlis, self soothing requires a new kind of mentality, one that firmly states that, ‘I am responsible for my inner world. I am the one who soothes myself. I care for myself. I may need props and the assistance of others but I am in charge. I know that I’m not alone in this endeavor; others have also emerged from their private hells with the wisdom already in their possession.’

As a close this post, I hope to post a list of self soothing skills on my website. Tomorrow, I will begin a new topic, God willing. 

Happy Tu Bishvat to all!

Josh

כשמעלים בדיון ׳הרגעה עצמית׳ כבר יודעים על התנגדויות שונות. תרבותיותנו השונות מורעלות מצפייה ל׳כדור קסום׳. פירושו, אנו תולים מצבנו פנימי בגורמים ומשפיעים חיצוניים. רוצים להרגע? צריך תבליה x, תכנית טלוויזיה y, או טיול z. מנוחת הנפש (או כל מצב מבוקש אחר) נמצאים בחוץ וצריכים לעזוב את עולם הפנימי בכדי להשיג אותו. אני לא פוסל חלילה בתרופות, בטלויזיה, או בטיולים; מה שאני מציין שאנחנו מאבדים שליטה על חיינו במידה שאנו לא לוקחים ומלמדים אחריות. תכלי׳ס, מיומנויות וכלי הרגעה קודם כל זקוקים למנטליות חדשה: שאני אחראי על עולם פנימי שלי; מותר ורצוי לגייס כוחות ועזרה (ונדבר עליהם בהמשך) אבל שורה תחתונה: אני המרגיעה והתומך אישי שלי. אני לא פחות מסוגל מאנשים אחרים שמסוגלים למצוא מנוחת הנפש אפילו בגיא הינומים שונים. 

לפני סיום הפוסט, אני מקווה בעז׳ה להכין דף על כישורי הרגעה עצמית בימים הקרובים. אני אשים בקובץ באתר שלי. אם יש מתנדבים לתקן שגיאותי (בעברית) אני בשמחה אקבל. מחר אתחיל קטע חדש.

יום טוב וט׳ו בשבט שמח לכולנו!

יהושע

בפוסט קודם הצגתי שבטיפול קוגנוטיבי אנו שמים את ההפרדה בין החושב למחשבה כמטרה מרכזית. בנידון שלנו על OCD, הפרדה זה קריטית. הקליינט נמשך לתהום ולvortex בגלל הסתבכותו למחשבותיו. וזה לא מפתיע: מחשבותיו הן שקופות לו; האשליה שהם שלו כמו אבריו פיזיים מסנוורת אותו לשגיאותיהם וחוסר איזון. אנו עוזרים לו עם מידע פסיכו–חינוכי שמאפשר המנעות מלדרוך על המוקשים של מודעות. חשוב לציין שיש כמה מיומניות מתורת מדיטיציה ומיינדלפולנוס שמאוד עוזרים להפרדה זה. (נכנס לזה בעתיד.)

פסיכו–חינוך היא התחלה טובה. אבל לא מספיק. קליינטים זקוקים להדרכה במיומניות הרגעה עצמית. וגם זקוקים לעזרתנו לתכנן שאיפות ומטרות חיים שעליהם יכולים להסתבך (במובן החיובי, כמובן) ולהפוך את הOCD למשהו שנותן חיים.

המיומנות להרגעה עצמית הכי אוניבורסלית היא התחברות לאחרים. עם כל המתחים הכרוכים ביחסים, אין שום תחליף לחבר. ולהרבה קליינטים במיוחד אלו שסובלים מOCD ועוד הפרעות חרדה, התחברות עם אחר משימה לא פשוטה. אצלם, בדידות מאפשרת אובבססיה ללא הרף של משא ומתן עם חבר. 

In a previous post, I introduced the idea of separating thought from thinker. Obsessions, emanating from the frightened mind, grab our full attention. The exaggerations and confusions of anxiety are transparent to us; we have great difficulty NOT believing what these thoughts compel on us. Certainly helping the client see these seductions for himself, can help him avoid falling for the sleights of mind. There are some very useful forms of meditation and mindfulness (more on that at a later time) that can help immensely with this separation. 

For most however such psycho-education isn’t enough. Clients need help with self soothing and disentangling themselves from their fears. Even more importantly, they need help in creating new aspirations on which they can obsess to their heart’s and soul’s content.

The most important self soothing skill is seeking the comfort of others. Humanity, despite the ease that we seem to go on rampages against each other, has never found a better way to reduce dread than through companionship. In some ways, this is why therapy can be so helpful: there is finally someone to share the nightmares with! In fact for many people with OCD (as well as those with other anxiety and depression problems) social isolation is a terrible part of their lives. This allows their minds to obsess unimpeded by others.

ברור שסליפי, הכלב האהוב שלנו, דומה במראהו לזאב. אף ארוך, אזניים גדולים, שיניים גדולים, וגוף ממש כמו זאב, חייב שהוא מהצאצאים של זאב. אבל אחרי תהליך ביות, זאב מסוכן וטורף הפך לכלב עדין. 

ניטרול מטרה האובססיה (כמו איך נמענים מלהדביק באייד׳ס) מלווה בביות של חשיבה אובססיבית. כולנו מכירים את הסלוגן התלמודי, ׳כל מה דברא רחמנא לטב עביד׳ ולכן לדעתי אין לפסול ולגנות בחשיבה אובססיבית כ׳תמיד רע׳.1 חשיבה אובססיבית היא כשרון שבמקום הנכון ובזמן הנכון מביאה דברים יפים לעולמנו. אצל הסובל מOCD המשרת המוכשר הפך לבעל הבית. 

אז המשימה שלנו כמטפלים קוגנוטיביים היא לביית שוב את חיית הבר. 

ביות מתחילה בהפרדה בין החושב למחשבה. תכונת מחשבות קשורות לחרדה שקופיות. זה אומר שכמו ששיניים שלי שקופים לי (אם לא שיש לי חור בשן שכואב לי) ואני לא מרגיש שום ריחוק ממנו כן מחשבה חרדתית. רק ברגע שיש לי איזשהו ריחוק ופרספקטיבה ממחשבה אני יכול לשפוט ולהבחין אם המחשבה היא ריאלית ושימושית. 

בנוסף לשקופויות של מחשבה קיימת עוד תכונה: סיבוכיות. זה אומר שמחשבה, במיוחד סוג מחשבות שקריטיות לקיומנו (כגון מיניות והשרדות) יוצרת סיבוך בין החושב להמחשבה וסיבוך זה עושה הרבה צרות. למשל, הוא מושך אותי ואת רגשותי לתהום וכאוס של גירוי זעם ללא צורך. ולסובל OCD הוא מושך אותו לחשיבה מעגלית ככלב שרודף אחרי זנבו2.

ועל זה נמשיך שבוע הבא.

שבת שלום גוט שבעס לכולם!

יהושע

 1וזה מאוד דומה לגישה של מילטון אריקסון, הפסיכיאטר הקסום, שבמקום לכנות פטולוגיה פסיכיאטרית או פסיכולוגית כ׳רע׳ בלי שום תועלת חיובית, התיחס לאשליות, דילוזיות, דיכאונות וכו כדבר טוב במקום הלא נכון. גישה זה נקראת Utilization

2 סרטון שממש ממחיש על מה מדובר http://youtu.be/kxig2AF1-gw

Looking at Sleepy, it’s easy to see the resemblance to his wolf ancestors. Large jaw, pointed, tapered ears, body designed for maximum speed, and strong, sharp teeth. But whereas wolves are vicious, brazen animals; Sleepy is the most docile dog I’ve ever known. Of course that’s what domestication does; it transforms a wild animal and turns it into something useful.

Neutralizing the valence of the target (such as clarifying how one can get AIDS) happens at the same time that the cognitive therapist helps the client ‘domesticate’ his obsessional thinking. By ‘domesticate’ I mean that in my approach to anxiety I’m drawn to the dialectic captured in the Talmudic expression, ‘that all that Heaven has done is for good’. Obsessional thinking is a wonderful skill when used to make life beautiful. For the OCD sufferer however the servant has become the master; what we’re doing here is re-domesticating the mind.

This is where the cognitive therapist reverts to his roots in the worlds of cognitive science and philosophy of mind. For those of you that are familiar with mindfulness you’ll feel at home.

Domestication begins with separation. We help the client get some distance between himself and his thoughts. Usually, we confuse our thoughts with ourselves. As in ‘I think that I’m Josh just as surely as my hand is connected to my arm’. With that transparent connection (I don’t feel the connection between my hand and arm; the connection is transparent to me.) I’ve been fooled by the Designer into over-attaching myself to my thoughts. In reality I’m a self (that’s for another time) who has thoughts and a name; they are not my essential ‘me’. Some thoughts are great; some are ‘eh’, and some need to be tossed into the recycling bin.

While there are many good reasons to take my thoughts seriously, that attachment gets me into so much trouble. Such as by turning me into a ‘freier’ and leading me to believe that I know the whole picture when I know ‘bupkis’. (Truth, at least in this world of ours, is at best, a story only partially told.) 

Or by leading the obsessional thinker into believing all of his thoughts, much like Sleepy drags me along when he chases one of the local cats. Stupid dog.

More on this next week! Shabbat Shalom Gut Shabbos to all!

Looking at Sleepy, it’s easy to see the resemblance to his wolf ancestors. Large jaw, pointed, tapered ears, body designed for maximum speed, and strong, sharp teeth. But whereas wolves are vicious, brazen animals; Sleepy is the most docile dog I’ve ever known. Of course that’s what domestication does; it transforms a wild animal and turns it into something useful.

Neutralizing the valence of the target (such as clarifying how one can get AIDS) happens at the same time that the cognitive therapist helps the client ‘domesticate’ his obsessional thinking. By ‘domesticate’ I mean that in my approach to anxiety I’m drawn to the dialectic captured in the Talmudic expression, ‘that all that Heaven has done is for good’. Obsessional thinking is a wonderful skill when used to make life beautiful. For the OCD sufferer however the servant has become the master; what we’re doing here is re-domesticating the mind.

This is where the cognitive therapist reverts to his roots in the worlds of cognitive science and philosophy of mind. For those of you that are familiar with mindfulness you’ll feel at home.

Domestication begins with separation. We help the client get some distance between himself and his thoughts. Usually, we confuse our thoughts with ourselves. As in ‘I think that I’m Josh just as surely as my hand is connected to my arm’. With that transparent connection (I don’t feel the connection between my hand and arm; the connection is transparent to me.) I’ve been fooled by the Designer into over-attaching myself to my thoughts. In reality I’m a self (that’s for another time) who has thoughts and a name; they are not my essential ‘me’. Some thoughts are great; some are ‘eh’, and some need to be tossed into the recycling bin.

While there are many good reasons to take my thoughts seriously, that attachment gets me into so much trouble. Such as by turning me into a ‘freier’ and leading me to believe that I know the whole picture when I know ‘bupkis’. (Truth, at least in this world of ours, is at best, a story only partially told.) 

Or by leading the obsessional thinker into believing all of his thoughts, much like Sleepy drags me along when he chases one of the local cats. Stupid dog.

More on this next week! Shabbat Shalom Gut Shabbos to all!