My latest book, Take My Hand A Guide To Jewish Mindfulness is now available in book stores. Warm, simple, real, and friendly Take My Hand will bring the ideas of mindfulness down to Earth. For those in Jerusalem, Take My Hand can be found at Havruta and at other book stores specializing in English Judaica. For those who would like to purchase the book directly, send me an email or call me. 

Blessings and blessings to all!

After a wonderful Pesach hiatus, it’s time to get back to work! 

Looking over my previous posts, it seems that many are devoted, at least indirectly, to the relationship between the cognitive therapist and the client. That relationship is one characterized by mutual discovery: as cognitive therapists we strive to enter the matrix of the client’s thoughts, to see the world as he sees it, and then to invite him to reconstruct his ideas. In new ideas lay the potential for new ways of thinking, living, and relating. 

Cognitive therapy however strives to extend the therapeutic relationship into the client’s life. This is primarily done through homework assignments and skills building. In the coming posts, we’ll consider some of these assignments and skills. Many of them will be drawn from the exciting world of dialectical behavioral therapy (DBT), as well as the wonderful writings of one of the most prolific exponents of cognitive therapy, Mathew McKay. 

A few nights ago, we began our seder with a question: why is this night different than all other nights?

It’s fascinating to observe that out of all the questions that the seder could have begun with, the Rabbis saw fit to begin with a question about deviations. After all, ‘mah nishtana’ is a question that flows from an observation of difference from a norm.

Perhaps the Rabbis, intent on designing a seder centered around educating our children, understood that pattern recognition is one of the earliest cognitive skills evident in the developing child. Pattern recognition has been observed in infants as young as four months (although if you ask me, my children had their mother and father figured out from the get go). For the Rabbis, this pattern recognition could be leveraged for new learnings;  by tickling a child’s sense of order, he or she child will perk up and learn new ideas.

For me however, as a cognitive therapist who spends his days and nights helping people find their ways out their own personal Egypt, ‘mah nishtana’ is a powerful tool. Our clients are too often so numb to the misery that they fail to notice how it affects them and how to get out of it. When we start questioning the ‘normal’, we jar our clients to begin thinking again about their lives and the stories which have imprisoned them in it. 

And that’s the first step towards freedom.

Chag Samayach to all!

אתמול הצגתי את אומנות ואסתטיקה כחולונות לעולם הפנימי ולעולום החברתי של הקליינט. היום נדון קצת על ה׳איך׳-פירושו איך לגייס אומנות ואסטטיקה לטיפול קוגנוטיבי. בהחלט, זה לא במקום טיפול באומנות! חלילה! אני רק מציג כמה ׳טיפים׳ איך אני משתמש באומנות ואסתטיקה עם קליינטים. מהם:

עיצוב משרד עבודה כמקום שפותח את הראש ומרגיע. אני עובד בחדר גדול עם הרבה חלונות שפונות לגינה ולנוף מרחיב את העין

.
שימוש במטאפורים שמושרשים באסתטיקה ואומנות שהקליינט אוהב. מטאפוריםהופכים לשפה משותפת שביכולתה להתקבל לעולם הפנימי של הקליינט.

שיעורי בית לראות ולהנות מאסתטיקה ואומנות כפעולות ניגודיות למצבי רוח ירודים. תרגיל זה מאוד חשוב במודל התרפיה הקוגניטיבי: אנו מעודדים את הקליינטים לשים ׳ניקוד׳ ואתנחתות לפרוזה המשעממת של הסבל.

With all of my ramblings about the cognitive experience of art and aesthetics, let’s get back to tachlis: how can art and aesthetics be integrated into our work as cognitive therapists. In my experience there are at least two uses: art and aesthetics as ‘windows’ into the inner world and social milieu of the client and as mediums for intervention.

Let’s consider the ‘window’ dimension first: artistic preferences tells us about what the client considers important. A poster of an athlete in a young boy’s room or as the desktop photo of a phone tells us a great deal: who or what they admire, what others allow them to display, and, perhaps, the outlines of aspirations and fears. Artistic expression, even the slightest tilt of a Fedora or ‘frock’ is an attempt at personalization, a brave effort to be different in some way. And of course a client who reports that he or she enjoys some art form, whether it be music or fashion or television or fiction, is revealing some positive connection with life.

How do we get this rich information? Through asking and paying attention. 

עם כל הקישקושים שלי על חוית אסטטית חשוב לזכור שמטרתנו היא לנצל את החויה האוניברסלית זה לשימושים קליניים. בקצרה, אני רואה כמה שימושים לאסטטיקה ואומנות בעבודתנו. מהם:

להעמיק את הבנתנו לעלום הפנימי וחברתי של הקליינט:

מוצאים אסטטיקה ואומנות בכל תרבות בכל תקופה בהיסטוריה. אנו משתמשים באומנות לעשות את מציאותנו אישי, לשדר לעולמנו שאנו לא רובוטים זהים. אנו כמובן נהנים לאסטטיקה ואומנות והנאה היא סימן של הקשר חיובי לחיים. אמונות ואסטטיקה הם דרכי הבעה והצהרה על מה שחשוב לנו.

כל החומר הגדוש הזה מחכה לנו בצד השני של התענינות שלנו בעולם האסטטי של הקליינט. למשל, אני שואל על חויות אסטטיות שחוו או אני שואל על המוסיקה שאוהבים או על התמונות ופוסטרים בבית או (מתי שכדאי לשאול) על אופנה שלובשים.

ליזם התערבויות:

ועל זה נמשיך למחר. 

כולנו רוצים לדמיין שאנו בעלי בחירה. דטרמיניזם פוגע בדמות עצמנו. זה לא המקום לדון על חידה בסיסית זה. אבל מה שברור שפעילות מעל כרחנו. טבענו כופה עלינו לעקוב אחרי נקודות מידע ונקודות סנסוריות. ולמרות הספונטניות ואוטומטיות של חוייה סנסורית יש חוקים. והחוק הראשון בחוייה אסטטית היא מה שמכונה peak shift. 

בלי לכנס למה שחוקרים מצאו בניסוים עם גוזלי יונים, peak shift היא נטייה למקד בגירוי סנסורי (טריגר) שמכיל יותר מהתכונה המותנית. לכן, אנו מסתכלים יותר בקריקטורות של פוליטיקאים מתמונותם. כמובן, נטייה זה לא פועלת בווקאום; בטח שיש מצבים שאנו יותר שמים לב להמחשה ׳נורמלית׳. אבל ברירת מחדל היא לראות את תכונה המודגשת ׳יותר׳. ואומנים משתשים באפקט peak shift לתפוס אותנו. 

In the previous post, we discussed the story that the artist tells us. Our nature compels us to follow sensory points of the story; without much effort we connect the dots, forming a coherent narrative which we then reflect on.

For sure, this process is not limited to art and aesthetics. Our mind plays the connect-the-dots game throughout every moment of conscious awareness. What makes the aesthetic experience unique is how our mind is hijacked by the artist’s intentional use of distortion. Skin is ‘too perfect’, eyes are much more intense than in nature, and a million other variations make art so much more than a representation of ‘reality’.

That we become hijacked by these distortions is related to a phenomena known as the peak-shift effect. Without going into the details of Hanson’s experiments on pigeons, essentially when we have the choice between choosing between a stimulus or an exaggeration of the same stimulus, we will favor the exaggerated one.  In other words, we find deliberate distortions of a stimulus even more exciting than the stimulus itself.

אחרי תקופה של מזג אוויר סוער, השמש חזרה לירושלים. הבוקר, כשהלכתי לבית כנסת, מצאתי את עצמי בחויית על וטרנסצנדנטי; עיני הסתכלה השמימה ונדהמתי מהכחול המבריק מעלי בכיפת השמים. הרגשות של עליזות והפתעה עטפו אותי ושטפו עלי. 

וזה הייתה חוייה אסטטית ואומנתית. חינם. לגמרי. ללא מוזיאן. ללא דמי כניסה.

ופשוט מדהים. 

עכשיו, ננסה להבין מה קרה פה. יותר, איך נעזור לקליינטים לחוות חויות היי ועליזות. 

דברנו על תפיסה ומודעות כריקמה וסריג שאנו מספרים לעצמנו. אנו מחברים את נקודות מידע  ורוקמים אותם לסיפור. ולמרות שזה נשמע מוגזם ומסובך, זה ה׳סיפור׳ של מודעות אנושית. במהירות של מחשבה (או פחות) אנו בונים סיפורים שלימים ואנו חיים את חיינו בתוך הסיפורים. 

אומן מספר לנו סיפור. מודעות אנושית אימפולסיבית; כמו כלב שטבעו כופה אותו לחפש אחרי ריח של בשר, אני עוקב אחרי נקודות סנסוריות של התמונה או מוסיקה או טריגר אסטטית. ופתאום אני מופתע! אני נסחף לצונמי של עונג פיזיולוגי. וזה מביא אותנו למושג חדש: peak shift

ועל זה נמשיך. 

After a few weeks of dreary weather, the Jerusalem skies are taking on the beautiful deep blue of spring and summer. Walking to shul this morning, my eyes followed the horizon upwards; a wave of mirth and joy overcame me as I beheld the limitless blue of life.

That was an aesthetic moment. There were no museums involved. No admission fees. No questionable images.

It was free and it was wonderful.

Now let’s try and understand it. Then let’s figure out how we can help our clients have these same kinds of experiences of joy and transcendance.

So far we’ve spoken of coherent narrative. Our perceptions and thoughts take the form of flowing, seamless narrated experience. While this sounds very complicated, it isn’t. Or it is complicated but we get very good at it. We can tell ourselves stories in the whisper of a thought. Or maybe a half a thought. Tachlis, it’s really fast.

So the artist tells me a story which I then impulsively follow like a hound on the scent of a wayward bone. (We’ll get to impulsive consciousness when we discuss mindfulness). My senses and mind are a captive audience. And then BOOM! Surprise! Delight! The artist has led me along a path, bringing me to something that moves me.

In order to understand this reaction, we must consider a phenomenon known as peak shift. And that’s where we’ll start next time.