In honor of the snow falling outside my window, let’s consider the cognitive therapy dimensions of the weather.

“The weather?! What’s weather got to do with cognitive therapy?,” I hear you asking.

Weird as this may sound, there are a few ways that I’ve learned to integrate the weather into cognitive therapy, especially with the depressed and with those whose moods and anxieties run and ruin their lives.

The first way is the metaphor of the weather as representing a force that’s completely out of our control. Short of figuring out how to force the weather to comply with our whims, the weather forces us to react to it, to fit our lives into it. Cognitive therapy poses that while the weather outside rages, as it will, we are in control of our inner world. By taking hold of the internal experience of thought, feeling, interpretation, and association we can become in control of the best part of who we are: our minds. The processes, tools, and skills of cognitive therapy will get us there.

A second way is using the weather as a barometer (pun intended!) of social and environmental connectedness. Over the years1, I’ve learned to observe how my clients’ reactions to eclipsing external events such as the weather, war, terror attacks, presidential visits, car races and all of the craziness of Jerusalem. Their reactions tell me so much about their ability to be part of the social fabric of an organism that looks like a city. It also gives me a view into their ability to slip in out of social roles and emotional states. For example, today’s snow renders so many of us into excited joyous children. That’s unless we’re too stuck in either our agenda or our fear of being someone different. Joyous living requires flexibility, the ability to flow with life even as we hold onto our aspirations and values. 

There are other connections between the snow, the weather, and cognitive therapy. But there’s a storm to watch.

Stay warm everyone!

Josh

1There’s a backstory to this: Many, many years ago, I had occasion to visit the back wards of a Connecticut state psychiatric institution. It was a New England icky, hot, humid, summer day. As often happens, a summer squall came in with driving rain, vivid lightening, and a vicious artillery barrage of thunder. It seemed liked the storm was right on top of our heads! Transfixed by the drama, I joined a group of nurses and orderlies who followed the storm through the windows. Sadly, the patients, so out of touch between their psychoses and the effects of the medications were oblivious; disconnected, they remain absorbed in their delusions and inner fog. 

היום יורד שלג בירושלים. נשים את דיון הקודם בצד ונקדיש כמה מילים לשלג ולמזג אוויר.

׳מה הקשר?!’ אני שומע אתכם שואלים. אבל לדעתי יש כמה סיבות שמזג אוויר מאוד רלוונתי לתרפיה קוגנוטיבית. 

מהם:

הסופה בחוץ, והמזג אוויר בכלל, מסמל או מהווה כח ומשפיע שמבחוץ לשליטתנו לחולוטין. אפשר לכוף הרבה דברים לרצוננו עם כח ועם חכמה; המזג אוויר היא לא מהם. אנו מגיבים למזג אוויר; משלימים איתו, מוותרים לו, נכנעים אליו. לא כמו מצב רוח ומצבנו פנימי: הם, לעיני גישה קוגנוטיבית, תחת שליטתנו. רגשותנו, שאיפתנו, ערכים שלנו, הכל, הם בידנו. גישה קוגנוטיבית, מיומניותיו, וכישוריו הן מספקות לנו את יכולות לקחת חיינו הפנימי, החלק הכי עשיר והכי חשוב שלנו, בידיינו.

ויותר, סופות, כמו כל אירוע רב השפעה, משמשות ׳טסט׳ לקישוריות לסביבה ויכולות לזרום ולהשתנות לנסיבות. דוגמא אחת: שלג מרגש הרבה הרבה מאיתנו. אנו הופכים לילדים קטנים: זה כיף!!! מסתכלים דרך החלונות לראות מה קורה. מקשיבים לרדיו לשמוע שוב מתי וכמה ירד (למרות שאותם מטאורולוגים הרבה פעמים טועים בנבואות שלהם-כן, השתמשתי במילה ׳נבואה׳). נסחפים להיסטריה חברתית. אבל יש כאלו שלא כל כך משתגעים. מהם, אנשי עסקים וחברה רצינית שאין להם זמן לשטויות של סופה. זה בסדר, כמובן. אבל יש אחרים שכל כך שקועים בעולמם הפנימי ובצער ובסבל או פשוט שקועים בקיסמם העצמי שאין ביכולתם להינות לא מהשלג, ולא מהריגרסיה לילדות, ולא מהחוויה הטרנסנדלית של הטבע במלוא עוצמתו. וזה אומר המון.

לשמור על הבריאות ותהנו!

יהושע

אחת הסצנות הכי אהובות שלי בסרט, ׳הקוסם מארץ עוץ׳ היא בסוף הסרט. דורתי, איש הפח, האריה, והדחליל חיסלו את המכשפה הרעה של המערב. הם מחזיקים במטטא שלה ומתחננים לפני הקוסם האדיר והגדולֹ לתת להם משאלות ליבם. עוד לא מבינים שהקוסם שרלטן לחלוטין; שדרך טריקים ושטיקים והרבה פסיכולוגיה חברתית הצליח לשלוט על מדינה שלמה של גמדים. מי גילה את השקר? טוטו הכלב. הבני אדם היו עוורים לעובדות; חשבו שהם יודעים את האמת ומבינים את כל הסיפור. אבל טוטו, אין לו את נקודות תורפה הפסיכולוגיות וחברתיות האנושיות, בקלות מוצא את השקרן. הוא גילה את האמת טרם שהמוקסמים מצאו את החורים בסיפור.

סנצה זה מזכיר לי איך שמערכות פוליטיות שולטות ומשתיקות את הכפופים להם שבאים לטיפולנו. בעצם גיוסם לטיפול היא דומה מאוד לאחד מהמטרות הבסיסיות של טיפול קוגנוטיבי: לערער את היציבות ואת תחושת ודאות של ׳עובדות׳ ו׳הנחות׳. (אצלנו, חוסר ודאות הוא כלי עבודה וגם סימן של התקדמות.)

זה אומר שחלק גדול מהאלמות מטעם פוליטיקה נמצא בראש המטופל. בטח שילד מוכה או אישה מוכה או שכיר שחוק ומנוצל שמעו שאסור להעיז לבקש הסדר חדש ביחסים. או מדוכא ראה בעיניו כמה אכזרי ומגבילֹ העולם.אבל אמירה וראייה גרידא היא רק תחילת הסיפור של אזיקים חברתי. הדמיון, הנובע מפחדים רבים ועוורון פסיכולוגי, מושך את האסיר לתא כלא. עלינו לעזור לקליינט למצוא את החורים וחלקים החסרים בנארטיב שלכפיפות. שואלים שאלות, מחפשים לרגעים של שחרור ושל עצמאות ועוזרים לקליינט לשחזר רגעים אלו ולהרחיב את עצמאותו.

One of my favorite scenes in the movie, The Wizard Of Oz, takes place almost at the end of the movie. Dorothy, the tin man, the lion, and the scarecrow have killed the wicked witch of the West. They are holding her broom as they plead with the Great And Powerful Wizard to grant them their wishes. They still haven’t realized that this great wizard is a silly charlatan, who has used social psychology to rule over a land of midgets. Who revealed the fraud? Toto the dog! The humans, with their intelligence, could not see the holes in the story; they were seduced into believing that they knew what was what. Toto, though, lacking all of those seductive human social and psychological vulnerabilities, could see the truth and reveal the liar for who he was.

This scene reminds me of how political ‘power over’ systems control and rule over those who are subordinate to them. That is why engaging the politically silenced into treatment is done with a basic cognitive tool: destabilizing the sense of certainty that makes the power-over-me appear so powerful. For sure, the abused child or wife or the employee who has been taken advantage of have really been told that a new balanced arrangement in the relationship is impossible. Or the depressed client has seen with his own two eyes how cruel and confining the world can be. But such ‘hearings’ and ‘seeings’ alone can do little to trap us. It is our imagination, fueled by fear and our psychological vulnerabilities that traps us in prison and irons. Our job is to point out the inconsistencies in the narrative. We ask questions. We make observations. We look for moments when the client felt a measure of freedom and then we work with the client to repeat those moments and to expand on them.

Enjoy the snow everyone!

A client comes for treatment. He’s suffering. He’s confused. He’s ambivalent. He doesn’t know what he wants. But there is one thing that he is clearly afraid of: any changes in his social status. Humanity is a highly social species: just as the body needs oxygen, the psyche needs to social membership. Any threat to that membership, whether real or imagined, will evoke fear and avoidance. Clients need that membership even when that membership comes with an unspeakable costs. Therefore, we must proceed gently. Speaking against tribal affiliation, a destructive family relationship, work environment or any other social connection must be done, if ever, with great care. What we can do is to begin speaking about feelings, self worth, ambitions, failures, and any thing else that is taboo outside the four walls of our offices. With this beginning, we can weave a helpful therapeutic relationship with one of its goals being a change in the client’s social position.

עד כה, התייחסנו לקליינטים שקשיי התקשורת אתנו ועם עולמם הפנימי נובעים מחוסר מודעות לתוכן פנימי או חסרה להם שפה מילולית לתאר את מה שקורה בפנים. נשים אותם בצד ונתייחס לאלו שמושתקים עקב ניגודים ‘פוליטיים‘. 

נקדים שכשמדברים על פוליטיקה איננו מדברים על מפלגות, פריימריז, וחברי כנסת. אלא, אנו מדברים על עצמאות ויכולת של כל בן אדם לפעול ולחשוב ולדבר כעצמאי בתוך החברה שלו. חברות בחברה דורשת ויתורים ברצון ובחשיבה. היא גם כופה גבולות על הבעה עצמאית ואוטנטית אם הבעות הנחשבות כמסוכנות להיררכיה של החברה. זה לא המקום לכנס לסוגי חברות ואיך מאשרות עצמאות למי ועוד נושאים חשובים. מה שרללונתי פה שחברות במשפחה, זוג, מקום עבודה, מדינה,וכל זוג חברה אחרת היא דורשת מחיר ולהרבה קליינטים המחיר היא שתיקה הן בדיבור הן בפעולה ואפילו לפעמים במה שחושבים.

’אם אלמים למה הם מגיעים לטיפול?׳ אני שומע אתכם שואלים. ולזה יש כל מיני סיבות: מהן: הפנייה היא לסיבה אחרת.מישהו ׳שומע’ שמקצועי ספיצי יכול ל׳פתור׳ בעיות בקשב וריכוז, או בזוגיות, או בכעסים, או בזה או בזה. יש עוד מצב שה׳סימפטום׳ כל כך מפריע לסדר יום ופוגע בנורמות של החברה שהגבולות של ההיררכיה לא מסוגולת לבלום את ביקוש לעזרה. ויש, ה׳נושרים׳ שמסתבכים בחברות תחליפיות ככנופיות וחבורות שנמצאות בשוליים. משם, דרך המשטרה וגורמים חיצוניים עם מספיק כח, הנושרים מגיעים לטיפול. ויש אחרים שמוצאים איזהשהו דרך, בגלל כאבים אדירים ואכזבות רבות, ובאים לטיפול.

למרות הפניה לטיפול ועזרה, האלמים האלו מתלבטים על מכונתם לדבר נגד הנורמות מאופן רציני. זה לא מפתיע; קשרי נאמנות לא בקלות מותרות. ולכן, אנו נכנסים לשדה מוקשים בזהירות ובחכמה ועם מוכנות ספוג כמה פצצות. ועל זה נמשיך מחר. 

Until now, we’ve been discussing clients who have difficulty communicating their inner experiences with us. Their inability could be stem from an innaccesible inner world. It could also be due to their lack of verbal language that allows them to communicate their inner world and feelings to us. We’ll put them aside for now so that we can focus on those who’re unable to speak because of ‘political’ considerations. 

Of course, when we speak of political consideration we’re not speaking of elections and primaries. We’re speaking of what is allowed for each individual members of a social grouping. All groups, whether they are marriages, friendships, or work relationships, have rules which limit and shape autonomy and expression. In some relationships, the cost of membership is silence.

‘So why do they come for treatment?’, I hear you asking. There are many reasons. Among them: Clients may come for other, ‘acceptable’ reasons which don’t threaten the rules of the relationship. In other cases, the ‘symptoms’ have become so extreme that the rules no longer seem to apply. For others, a downward spiral of connections with fringe groups and gangs allow them to break out of the control of their primary social group.

Regardless of how they arrive for treatment, group loyalty runs deep. These clients are ambivalent about violating social taboos. We can respond with wisdom and caring as we make our way through various minefields strewn before us.

More on that tomorrow.

Shavua Tov!

For many, proxies and doubles become ‘experiencers’ and spokesmen. Certainly, these proxies can do nothing to satisy the basic human need for authentic expression and to deeply experience life in all of its riches.

We turn to doubles and proxies when we feel as though we have no words or our shame leads us to the presumption that our words and actions are not ‘liked’. Granted, that speech is a dialectic of mimicry and improvisation. A baby must mimic; he says ‘mama’ or ‘dada’ simply because he lacks a vocabulary. As soon as a utters those words, he suddenly and joyfully finds a new world of communication opens to him. The hope, of course, is that such mimicry will serve only as a kind of artificial ‘scaffolding’ through which he is able to create and improvise his own personal experience.

The tragedy occurs when the child or the teenager or the adult is silenced; he1 is too ashamed to open his mouth. For him, there is no acceptable place for his words; it makes no difference whether this conclusion is justified or not. He finds some relief in others, fantasizing that they will speak for him. He chooses strong, well spoken, influential, charismatic, and multi-talented characters (Harry Potter, for instance) who he fantasizes speak the words that need to be spoken and do the deeds that need to be done; words and deeds that he believes he lacks.

The relationship that ‘happens’ in psychotherapy is THE place for another chance; a chance to open his mouth, to be encouraged, to be guided and supported, and validated so that that stifled voice becomes a sweet, mighty part of cosmic celebration.  

Shabbat Shalom Gut Shabbos to all!

Josh

1 Please excuse the exclusive use of the male gender. After some experimentation with various gender inclusive writing techniques, I’ve come to the conclusion that they are simply too wordy. No gender bias is intended.