בפוסטים קודמים המשגתי את הבעה אמונתית כאקט שלטוני על אוביקט או חוויה. דרך ההדגשה או הגזמה או עיוות הצורה, האומן מפרק את המטרה לחלקיה. בפשטות, האומן נהפך למספר של החויה. 

אבל מה עם הצופה באומנות? מה קורה איתנו ברגע שאנו נהנים מחויה אומונתית או אסטטית? איך אומנות עוזר לנו?

בכדי להציג תשובה חלקית לחידה זו, כדאי לזכור שיש למודעות אנושות ׳תכונה׳ של סיפור. זאת אומרת, שחויה מחשבתית אנושית היא סיפור שאני מספר לעצמי. מחשבה היא סריג או ריקמה של שמות עצם, שמות פועל, תכונות, מיקומים של חלקים של הסיפור (והכי חשוב המיקום של המספר הסיפור), תנועות, וכמובן הסיפור שמחבר את הכל לנרטיב קוהטי. ולא נשכח שסיפורים שלנו הם רק שכבות של עוד ועוד סיפורים. 

והסיפורים האלו לא רק מה שאנו מספרים לעצמנו; הם מה שאנו למספרים לזולת. אפשר להגיד שסיפורים הם המטבע האוניברסלית והכי עתיק בתולדות גזענו. בכי של תינוק היא לא סתם רעש; היא סיפור של דראמה שהוריו נסחפים לתוכו, אסירים להסיפור שהם מספרים לעצמם על הסיפור של התינוק. 

דרך מבט זה, אומנות, בכל המובנים, היא סיפור שהאומן מספר לנו ואנו מספרים לעצמנו. אנו פשוט נסחפים; ואין פנועח סיפור אוניברסלי. חלילה. זכור לי טיולי בית ספר למוזיאונים הכי מפורסמים בנוי יורק והסיפור שספרתי לעצמי היה, ״מה? עוד תמונה של סוס? עוד פסל של בן אדם עומד או יושב או שוכב?! מ-ש-ע-מ-ם!!!׳ היום, נדמה לי שהסיפור שהייתי מספר לעצמי היה ׳קצת׳ אחרת לרנואר או למיכלאנג’לו. אבל העובדה שקיים סיפור בראש שלי לא השתנה; מגועל עד חווית על וטרנסצנדנטי יש סיפור. וסיפורים אלו משנים אותנו. 

In previous posts, I spoke of artistic expression as a means to assert or reassert control over a phenomena or an experience. The artist intentionally distorts and exaggerates and becomes the teller of the experience.

This is all fine and good for the artist. What about us, the spectators? What happens to us when we experience art? How does experiencing someone else’s art help us?  

In order to make some sense of this, it’s helpful to think about stories. It seems obvious that consciousness is the story or stories that we tell ourselves about what we experience. We don’t simply drink a cup of coffee; we tell ourselves a story about drinking a cup of coffee. There is plot, narrative, props, protagonists, and antagonists all woven into the feeling of a seamless story, which is woven into a greater story of who we are and what we do. 

These stories are not only what we experience (or tell ourselves) they are what we tell each other. From its most basic and elemental to it’s most profound, human communication is story telling. A baby’s cry is not just a cry; for the parent it’s a tale of need and desperation that he or she is swept into, captives of their devotion and care.

Art then in all of its forms is story; in images, sound, flavor, dance, and whatever form it takes art tells us a story, potentially sweeping us along. For some, that story can mean nothing (I’m thinking of trips to the Metropolitan Museum of Art when I was a little boy: boooorrriingg!!!!) or literally evoke a transcendental experience.

אם נתחילֹ מהנחה יסודית שהפחד הכי אוניבירסלי לכלל אנושות היא אובדן שליטה, הדחף אמונותית סביר.  רמהצנדרן1 כותב שתכונה בסיסית בכל סוג הבעה אמונתית היא הגזמה ועיוות הצורה של המציאות המורגש. האומן, דרך הגזמה ועיוות, דרך אכט מכוון, ממציא לעצמו שליטה על אובייקטֿ שתופס מודעות. 

דוגמא פשוטה:

המחנכת בכיתה ג׳ היתה דמות מפחידה ואכזרית. לכן, אין הפתעה שמחברות שלי מלאות קשקושים שמראה אותה עם מלתעת ענקית ושיניים של זאב עם זנב של חזיר ועוד תכונות מצחיקות. כילד בן שמונה וחסר שליטה, קשקושים אלו החזירו לי שליטה, אולי שליטה מוגבלת, אבל עדיין ׳קצת שליטה עדיפה מעל חוסר שליטה׳. לא?

אבל שליטה היא הרבה יותר מלהוסיף זנב על דמות מפחידה. היא מיפוי של השטח.

מזה נמשיך למחר!

יהושע

1 Ramachandran 

If we start from the premise that the greatest, most enduring, and universal human fear is the loss of control, then artistic expression makes sense. Ramachandran observes that all art form, whether visual, musical, and even gastronomic (such as cholent, that ultimate gastronomic treat for this yeshiva bochur) involves distortion and exaggeration. In the volitional distortion of a phenomena the artist gains control over that which he observes.

A simple example:

As a young child, I had a teacher who frightened me terribly. She was cruel and treated us all with much disrespect. It wasn’t shocking therefore to find scribbled in my school notebooks crude drawings of this teacher. Her teeth protruded from her wide open mouth; her hands had claws on them. Quite predictably I also added a tail and some humorous other features. This drawing, while quite far from portraying reality, gave a small sense of control over a situation that was beyond me. 

Control however is much more than adding some humorous distortions to a frightening object. It’s also about mapping out the terrain. 

More on that tomorrow!

Josh

מתחילים בהנחה יסודית: אומנות ואסטטיקה ממאלות צורך אנושי אוניבירסלי ובסיסי. הנחה זו נובעת משני ממצאים:

א) אנו מוצאים הבעה אומנתית ואסטטיקה בכל תרבות אנושית ובכל תקופה בהסטוריה. למרות שיש הבדלים גדולים וקטנים במה שכולנו חושבים כאמונתית או אסטטית, כולנו מסמיכים שהבעה אמונתית תופסת מקום מכובד בתרבותנו. 

ב) החויה אמונתית ואסטטית מגרה תגובות מיוחדות בדרך כלל באופן מלאכותי לגמרי ומתוך כוונה מלאה של האומן ושל הצופה. אנו מגיבים בגועל או בשמחה או בחרדה לתריגרים שכמעט אין קשר למשהו שקיים במציאות כמו שקיים באמונות אנושית. 

אז מה הצורך שהוא כה קריטי?

נראה בהמשך. 

We begin with this premise: art meets some universal human need. This premise emanates from two observations:

1) Art has been found in every single culture known to Man. While each culture and for that matter, each human, determines what it artistic and what isn’t, there has always been art form. 

2) The artistic experience, whether we are the artist or the spectator, evokes unique responses in humanity. These responses, such joy, sadness, boredom, anxiety, revulsion, or transcendence are in response to artificial stimulation. 

What then is the universal human need for art?

Stay tuned!

Many of the ideas which I will raise are drawn from the writings of the celebrated neurologist V.S.Ramachandran of the Center For Brain and Cognition, University of California, San Diego as well as the philosopher Thomas Metzinger of the University of Mainz. Their work is enlightening, fun, and very relevant to anyone who wants to be an effective cognitive therapist. 

בדרך כלל, לפחות בנסיון שלי, כשמדברים על תרפיה קוגנוטיבית ופסיכולוגיה קוגנוטיבית, אסטטיקה ואומנות לא מיד עולים לראש. מובן מעליו, כנראה, שחסר קו ישר בין אסטטיקה ואומנות, שהיא כל כך לא הגיוני ואולי לא כל כך קריטי לחיים (אם אפילו מותר לכתוב מילים אלו) לחשיבה. לא?! 

אבל האמת היא לא ככה בכלל! כמו שנלמד בפוסטים הבאים יש כוחות קוגנוטיבית אדירות שמתגלות רק בחויות אסטטיות. ואנו כמטפלים אפקטיביים יכולים לשלב את אסטטיקה ואומנות לעבודה שאנו עושים עם קליינטים שלנו. לכן בפוסטים הבאים (וגם לכבוד פרשיות השבוע שאנו קוראים על עיצוב ותכנון המשכן, כליו, וביגוד הכהנים) נעיין באססטיקה ואומנות כתהליכי קוגנוטיביות ודרכי הטמעתם לטיפול קוגנוטיבי. 

הרבה מרעיונות שלי על נושאים אלו נובעים מתורות שתי דמויות חשובות שכדאי מאוד שתכירו: ניורלוג וחוקר מדעי מוח V.S.Ramachandran מאוניבירסיטת קליפורניה, סאנ דיאגו ופילוסוף במודעות Thomas Metzinger מאוניבירסיטת מאינץ (גרמניה). שניהם פורצי דרך וגם לשונם מאוד נגיש לכולנו. מאוד מומלצים!

Rabbi Abraham Twerski likes to speak of lobsters. The lobster emerges from an egg and must immediately grow a hard shell to protect itself from predators. The problem however is that as it grows in size, it’s body begins to press against the shell. So the lobster finds a secluded, protected place where it can shed its old armor and then grow a new one that fits. Between the two shells however the lobster is naked and vulnerable. All it can hope for is that predators won’t find it.

The metaphor is obvious. Our lives are (hopefully) a series of developmental milestones. Fumbling around leads to mastery. For awhile we feel like kings. And then it all falls apart in one way or another. We get bored or circumstances change.

In between these milestones we shed our safety, our identities, our statuses, our protections, and our armor so that we can grow. To grow we must of course become naked so to speak; vulnerable to those who would take advantage of our uncertainties and moments of confusion.

Perhaps there once was a time in human history that these developmental metamorphoses were easy. Some romanticize the past, as though there were cultures and epochs that welcomed personal transformation. Personally, I don’t buy it. If it was easy to really change then the process would not be as courageous and grand as it is.

But change we must if we wish to survive. To really live. We must climb out of our armor and stumble and fumble as we find a better way; not chalilah because we’ve erred; but simply because the greatest of human moments occurs when we grow. We are not supposed to be so content that we just pitch camp and declare, ‘that’s it! I’ve found my Eden!’ That sounds like misery to me.

To be continued.

Stay warm everyone!

Josh

שמעתי פעם משל יפה מפי הרב אברהם טוורסקי. כשבוקע מביצו, אין ללובסטר שריון קשה; נאלץ להחביא את עצמו מתחת לאבן עד שיגדלֹ שריונו שלא יאכל ע׳י דגים אחרים. עם השריון הוא יכול לחיות את חייו; אבל כל פעם שצפוף מדי בתוך שריונו הלובסטר נאלץ לחזור למקום מחבואו הקודם להוריד את שריונו הקטן ולחכות עד שיגדל שריון חדש.

הנמשל פשוט: במצב האידיאלי, חיינו רצף של השיגים ומחזורי התפתחות והתחדשות. וכמובן, כל מחזור התחדשות מתחיל בבילבולים, טעויות, שגגות, ופחדים עד שאנחנו שולטים שוב מחדש. ומצב זה נמשך עד ששוב קורס חיינו בגלל נסיבות שונות או שפשוט השיעמום של הידוע דוחף אותנו לעשות משהו חדש.

בין קריסת העבר לתחילת העידן החדש, אנו, כמו הלובסטר, חייבים להוריד את שרינוננו; זהויתנו, סטטוסינו, ואת בטחוננו בכדי שנוכל לגדולֹ. אני תמיד מזכיר לקליינטים (ולעצמי) שבלשון הקודש אנו מדברים על ׳חיים׳ בלשון רבים; לרמז לנו שחיינו הוא רצף של מיתות ותחיות.

אולי פעם היה יותר ׳קל׳ להתחדש. תמיד אני שומע כמה קשה היום להשתנות ולהתחדש. לדעתי, זה מוגזם מדי. התחדשות אישית תמיד קשה ותודה לשמים שהיא ככה! אם היה קל להתחדש, התדשות לא היתה כל כל קסומה ורב ערך נשגב.

קסומה או סתם קשה, אנו חייבים להשתנות ולהתפתח. אבלֹ רק אם אנו רוצים לחיות ולא סתם לשרוד. לא נבראנו עם כוחותנו האדירות לשים את עצמנו בתוך שריון צפוף וכואב ולנפנף דגל שמכריזה, ׳זה אני!!׳. 

ועל נושא חשוב זה, נמשיך. 

שבת שלום לכולֹם!