פנינה קוגנוטיבית #035 שבט ב, תשעה 22/1/15

כשמדברים על ניטרול אובססביות והתנהגויות כפייתיות, אנו שמים לב לשתי שכבות. השכבה ראשונה היא הסיפור שהקליינט מספר לעצמו וגם אלינו על האובססיה או על ההתנהגות. השכבה השנייה, ובדרך כלל, היא השכבה הקריטית, היא הקוגניציות סביב לחוויה של חרדה.

דוגמא תעזור:

בן ששים מגיע לטיפול. מספר שכל ערב בודק את מנעול של דלת כניסה לדירה לוודא שנעול כראוייודע שמוגזם ׳אבל׳ (המילה ׳אבל׳ נשמע הרבה בביסניס זה). אחרי בירור מספיק מדובר על מקרה של OCD. אז החל הדיבורים: יש רצון להיות בטוח ממול זהירות יתר, חשיבה רגשית, ומזוהמת בעיוותי חשיבה (רשימה של עיוותי חשיבה). זה השכבה הראשונה. למקד בו חשוב, אולי אפילו צריך, אבל היא לא העמוד המרכזי.

החוייה של חרדה זוכה ל׳סטטוס׳ זה.

חרדה היא לא סתם רגש. שמחה ועליזות לא משתק אותי. אני דווקא הופך לנהג יותר זהיר כשאני שומע לתקליטים של סטאנדאף או מוסיקה. חרדה משתק אותי; יכולות קוגניטיביות יורדות באופן משמעותי ברגעים של חרדה. היכולות הסנזריות נחטפות על ידי חרדה. אני לא רואה, לא שומע, לא מרגיש, לא מריח, ולא טועם שום דבר חוץ מה׳סיפור׳ שמספר החרדהחרדה שולטת עלי וכובשת אותי. באנגלית קוראים לחרדה embodied emotion הקלאסי. 

אז הבן שישים שלנו לא רק חושב כל מיני מחשבות, הוא משותק והוא נותן איזשהו סיפור למצבו. האירוניה שהוא, עם כל הבדיקות שלו, יותר רחוק מביטוחות ומנוחת נפש שמבקש. כמה הוא רחוק? מליונים של קילומטרים. כנראה, לא? וזה האשליה של פחד וחרדה שמסנוור אותנו לעובדה שבטחון היא במרחק של מחשבה אחת, של חיבור בין שתי דנדרייטים1 שגודלם עשירית קוטר חוט שערה.

לאשלייה זה נכנס פסיכו–חינוך; רק הבנה ברורה יכולה לפרק את רקמת הטראנס של חרדה.  האם פסיכו–חינוך יפתור את כל הסיפור? בדרך כלל לא; לזה הוא צריך אותנו וכמה מיומניות מעולם המיינדפולנוס. ועל זה נמשיך שבוע הבא.

שבת שלום לכולם!

יהושע