כסלו טז, 5775 8/12/14

מישהו פעם אמר שאין שמחה כהתרת הספיקות. בטח שזה נכון, לא? לפני כמה לילות, בתי לקחה את הכלב שלנו לטייל בשכונה השקטה שלנו. לטיול קצר, אולי שלוש דקות. אבל בכנות, הייתי בהסטריה עד שחזרה ולכן שמחתי שהיא וסליפי (ישנוני לאלו שלא יודעים) חזרו הבייתה

אבל אם אנחנו מדברים ׳דוגרי׳ אני גם חייב להודות שודאות הוא לא כל כך נחמד. ודאות הופכת לאזיקים טייטניאים1 שאוסר אותנו בתוך תא כלא של סבל. האם יש מישהו יותר בטוח בדעתיו ממישהו מדוכא שלרמות כל החרדות שחווה, הוא 110% אחוז בטוח על כמה רע הוא, כמה לא מסוגל, כמה הוא כשל, וכמה עתידו מלא וגדוש בקטסרופות? לא בשחוק, אני אומר שאין יותר וודאות של הוודאות של המדוכא

כמטפלים, עלינו להתיחס לודאות קטלנית זה ולהתחיל להטיל ספקות בנראטיבה של הקליינט. מצד הפסיכו–חינוכי, אני מוצא לנכון ללמד על ודאות ואיך שהוא יותר נובע מאיזורים רגשיים של המוח2 ובכלל לא קשור להגיון. אני גם משתדל למצוא סתירות בסיפורי קטרסופיים של הקליינט שהוא לא מסוגל לראות בעצמו.אבל מעל זה, אני משתדל להדגים השמחה של חיים בסימן שאלה, חיים של אושר בגלל הלא ידוע, ואמונה שלי בהפוטניצאל האדיר הטמון בתוך החוסר ודאות של רגע זה