נגעתי בחשיבות ההימצאות המטפל ותפקידו בטיפול בקליינט שסובל מOCD. אז עלינו לחזור למה אנו עושים בגישה קוגנוטיבי. לפני שאנו מכניסים את הקליינט ל׳גוב האריות׳ של חשיפה (מה שמכונה ERP או Exposure Response Prevention) אנו מפרקים את האובססיה לחלקיו. חלקיו, פירושו מחשבות, תקוות, פחדים, קישורים לדברים אחרים, רגשות, תחושות וכל מה שקשור לאובססיה והתנהגות כפייתית. אנו רוצים להבין את מה הביא את הקליינט להתעסקות יתר.
איך עושים?
אנו מקשיבים באוזן מלא לסיפור התפתחות האובססיה. בדרך כלל, הקליינט יסנן את הסיפור; הוא יגיד רק את מה שהוא חושב רלוונטי או לא יספר דברים שלדעתו שמים אותו באור לא טוב. או מתבייש מהם. וגם חשוב לזכור שקליינטים חושבים בדרך כלל שכל זה ילדותי וטפשי ומשוגע ולכן ימנעו מלהגיד פרטים חשובים ביותר. זה לא אומר שכל אחד מסנן; גם זה לא נכון. אבל העיקר להאזין ולא לשכוח שקליינטים לא טיפשים ואם קשה להם לפתור את החידה של הOCD גם לנו. לכן, קצת עידוד וקשיחות נעימה יקדם את העניין.
הסיפור הנאראטיבית המלא היא מעיין גדוש לאינפורמציה על הרכבת האובססיות. במיוחד אנו מעוניינים בשיחה הפנימית של הקליינט. באנגלית קוראים לזה Self Talk. כמעט כל פעולה ומחשבה אנושית מלווה בפס קול של פירוש על מה שאנו עושים או חושבים1. בפס קול זה אנו ‘עושים’ חישובים ומתכננים וזוכרים ומיזמים. אם מי אנו שוחחים? עם דמויות חשובות, ועם השכבות השונות של מודעות (מה שמוכנה כImplicit Cognition).
למה אסיפת מידע זה כה חשוב? על זה נדון בפוסט הבא.
1להמשיג ולהדגים את זה אני מעלה שוב את סליפי, הכלב שלנו. הוא שותה מים. אני גם שותה מים (מכוס אחר, כמובן). אבל יש הבדל גדולֹ ביננו: כשסליפי שותה הוא פשוט שותה. אבל כשאני שותה אני שותה וגם מספר לעצמי שאני שותה; מיזה אני מספר לעצמי על טעם המים, טמפרטורה, ועוד ועוד. ואנו עושים את זה על כל דבר! ואני לא סובל מOCD! תדמיינו כמה הס