קליינט דואג שלא ידבק באייד׳ס. אבל אנו לא מדברים על ׳סתם׳ דאגה; אנו מדברים על התעסקות מתמדת ומקיפה. אנו מדברים על בן אדם שנמנע מכל סיכון של הדבקה וגם מכל סוג סיכון של סיכון. כשיוצא מדירתו, רק כשנאלץ (כמובן), הוא לובש כפפות בידיו ומשתדל לא לכנס למקומות סגורות במיוחד אלה שמלאות אנשים. הוא קונה טסטים לאייד׳ס שיכול לעשות בבית (בארה׳ב נמכרים בכל בית מרקחת וסופר) ומחכה לתשובה מהמעבדה. כל פעם מקבל תשובה שלילית וכל פעם נושף נשיפה של הרגעה. אומר לעצמו, ׳חמסה! אבל באמת, למה אני כל כל מודאג? די כבר.’ ולשעה או ליום הכל בסדר עד שהכל מתחיל מחדש שוב ושוב.
בעצם, אנו מוצאים שתי גישות במסורת פסיכולוגי לאובססיות. האם נושא או ׳מטרה’ (זה המילה שלי) של האובססיה היא העיקר והתעסקות וכו׳ הם הטפל או האם ההתעסקות עיקרית והמטרה היא צדדית? הDSM V מתיחס רק להתעסקות; על מה הסובל דואג לא רלוונטי. בספרות מחקרית ובשאלונים ואבחונים מרכזיים במחקר אנו מוצאים שנושא האובססיה היא קריטית. הם מזהים כמה מטרות של דאגה
הדבקה מחיידקים ומחלות שונות
גרימת נזק לאחרים ולעצמם
מזל רע
מחשבות מנוגדות לנורמות המקובלות בחברה
סדר, שלמות, ופרפקציוניזם
לצורך טיפול קוגנוטיבי ההתעסקות וגם הנושא חשוב. הדאגה והפאניקה שנוצרו מאובססיה על הדבקה מחייבים אותנו להתיחס לתוכן הדאגה. להתעלם מהם בכדי רק למקד על דאגה גרידא (בדרך כלל) טעות. לכן כדאי להתעניין ולבקש שהקליינט ישים את כל קלפיו בשולחן בכדי שנוכל לנטרל אותם או לפחות למצוא איזשהו ׳הסדר׳ שמאפשר חיים.