בפוסט קודם הצגתי שבטיפול קוגנוטיבי אנו שמים את ההפרדה בין החושב למחשבה כמטרה מרכזית. בנידון שלנו על OCD, הפרדה זה קריטית. הקליינט נמשך לתהום ולvortex בגלל הסתבכותו למחשבותיו. וזה לא מפתיע: מחשבותיו הן שקופות לו; האשליה שהם שלו כמו אבריו פיזיים מסנוורת אותו לשגיאותיהם וחוסר איזון. אנו עוזרים לו עם מידע פסיכו–חינוכי שמאפשר המנעות מלדרוך על המוקשים של מודעות. חשוב לציין שיש כמה מיומניות מתורת מדיטיציה ומיינדלפולנוס שמאוד עוזרים להפרדה זה. (נכנס לזה בעתיד.)

פסיכו–חינוך היא התחלה טובה. אבל לא מספיק. קליינטים זקוקים להדרכה במיומניות הרגעה עצמית. וגם זקוקים לעזרתנו לתכנן שאיפות ומטרות חיים שעליהם יכולים להסתבך (במובן החיובי, כמובן) ולהפוך את הOCD למשהו שנותן חיים.

המיומנות להרגעה עצמית הכי אוניבורסלית היא התחברות לאחרים. עם כל המתחים הכרוכים ביחסים, אין שום תחליף לחבר. ולהרבה קליינטים במיוחד אלו שסובלים מOCD ועוד הפרעות חרדה, התחברות עם אחר משימה לא פשוטה. אצלם, בדידות מאפשרת אובבססיה ללא הרף של משא ומתן עם חבר.