העלתי את הביטוי אפיסטמולוגיה על השולחן; עכשיו אני רוצה להרחיב עליו לכיוון קליני.

כשאני מסתכל על אנושות, במובן הכי גדול של הקטגוריה, מאלו שנחשבים כהכי לקויים ביכולתם קוגניטיבי (פיגור חמור ורב מערכתי) עד אלו שהם נחשבים כאינטליגנטים ביותר (ולא משנה על איזה סוג אינטליגנציה מדובר) או מילודים בני דקה עד אלו שהם בסף הכרה ומודעות, אני רואה דחף אפיסטמולוגית. זה אומר שאנו, חשופים לאין סוף (כמעט) ומבול ותהום של מידע ו׳תריגרים׳ זנזוריים (חומרי, רגשי, ורעיוני), רוקמים לעצמנו סיפורים.

אצלנו, יש למודעות רקמה texture ומשיכה של סיפור. ויש סדר לסיפורים שלנו, סדר טמפורלי (זמן), סיבה ומסובב, מה עיקר ומה טפל, ותמיד אנו במרכז הסיפור. לא במובן האגו אלא במובן שאנו רוקמים את הסיפור מפרסקטיבה שלנו שאנו עומדים בנקודת מרכז העולם. ואפילו כשאנו רואים את העולם דרך עיני הזולת אנו מדמיינים כאלו אנו רואים את מה שהם רואים. וזה בכלל לא אותו דבר. (ויותר על זה במקום אחר.) ולמרות שכבר מקובל במדע שאין ראייה אוביקטית, כולנו מחזיקים בסיפורים שלנו כאילו הם, כמו שאומרים, אמת לאמיתו של תורה.

ומה זה אומר? נגיד שבנימין (שם בדוי) במצב של יאוש מסוג ׳שחמט׳. פירושו: שהוא מוצא את עצמו במקום שאין לו אופציה ׳חוקי׳ לאפשר לו לשפר את מצבו והוא בדעה שלא תהיה בעתיד אופציה. (יאוש הוא באוריאנטציה טמפורולית לעתיד). ולמרות אחרים שמבינים את מצבו חושבים אחרת, הוא כלוי בתוך הסיפור שלו. לא בגלל התנגדות ולא בגלל רווח משני ולא בגלל חוסר הבנה וחוסר מוטיבציה ולא בגלל חוסר איזון ביו–כמי או כמות סרוטונין בתוך החלק הפרונטלי של המוח. הוא אסור בגלל הדחף אפיסטמולוגית שמעגנת אותו לתוך סיפור של מציאות. ולא בקלות משחררים את העוגן שמקשר אותך למציאות.

זה משוגע, לא?