ברור שסליפי, הכלב האהוב שלנו, דומה במראהו לזאב. אף ארוך, אזניים גדולים, שיניים גדולים, וגוף ממש כמו זאב, חייב שהוא מהצאצאים של זאב. אבל אחרי תהליך ביות, זאב מסוכן וטורף הפך לכלב עדין. 

ניטרול מטרה האובססיה (כמו איך נמענים מלהדביק באייד׳ס) מלווה בביות של חשיבה אובססיבית. כולנו מכירים את הסלוגן התלמודי, ׳כל מה דברא רחמנא לטב עביד׳ ולכן לדעתי אין לפסול ולגנות בחשיבה אובססיבית כ׳תמיד רע׳.1 חשיבה אובססיבית היא כשרון שבמקום הנכון ובזמן הנכון מביאה דברים יפים לעולמנו. אצל הסובל מOCD המשרת המוכשר הפך לבעל הבית. 

אז המשימה שלנו כמטפלים קוגנוטיביים היא לביית שוב את חיית הבר. 

ביות מתחילה בהפרדה בין החושב למחשבה. תכונת מחשבות קשורות לחרדה שקופיות. זה אומר שכמו ששיניים שלי שקופים לי (אם לא שיש לי חור בשן שכואב לי) ואני לא מרגיש שום ריחוק ממנו כן מחשבה חרדתית. רק ברגע שיש לי איזשהו ריחוק ופרספקטיבה ממחשבה אני יכול לשפוט ולהבחין אם המחשבה היא ריאלית ושימושית. 

בנוסף לשקופויות של מחשבה קיימת עוד תכונה: סיבוכיות. זה אומר שמחשבה, במיוחד סוג מחשבות שקריטיות לקיומנו (כגון מיניות והשרדות) יוצרת סיבוך בין החושב להמחשבה וסיבוך זה עושה הרבה צרות. למשל, הוא מושך אותי ואת רגשותי לתהום וכאוס של גירוי זעם ללא צורך. ולסובל OCD הוא מושך אותו לחשיבה מעגלית ככלב שרודף אחרי זנבו2.

ועל זה נמשיך שבוע הבא.

שבת שלום גוט שבעס לכולם!

יהושע

 1וזה מאוד דומה לגישה של מילטון אריקסון, הפסיכיאטר הקסום, שבמקום לכנות פטולוגיה פסיכיאטרית או פסיכולוגית כ׳רע׳ בלי שום תועלת חיובית, התיחס לאשליות, דילוזיות, דיכאונות וכו כדבר טוב במקום הלא נכון. גישה זה נקראת Utilization

2 סרטון שממש ממחיש על מה מדובר http://youtu.be/kxig2AF1-gw

Looking at Sleepy, it’s easy to see the resemblance to his wolf ancestors. Large jaw, pointed, tapered ears, body designed for maximum speed, and strong, sharp teeth. But whereas wolves are vicious, brazen animals; Sleepy is the most docile dog I’ve ever known. Of course that’s what domestication does; it transforms a wild animal and turns it into something useful.

Neutralizing the valence of the target (such as clarifying how one can get AIDS) happens at the same time that the cognitive therapist helps the client ‘domesticate’ his obsessional thinking. By ‘domesticate’ I mean that in my approach to anxiety I’m drawn to the dialectic captured in the Talmudic expression, ‘that all that Heaven has done is for good’. Obsessional thinking is a wonderful skill when used to make life beautiful. For the OCD sufferer however the servant has become the master; what we’re doing here is re-domesticating the mind.

This is where the cognitive therapist reverts to his roots in the worlds of cognitive science and philosophy of mind. For those of you that are familiar with mindfulness you’ll feel at home.

Domestication begins with separation. We help the client get some distance between himself and his thoughts. Usually, we confuse our thoughts with ourselves. As in ‘I think that I’m Josh just as surely as my hand is connected to my arm’. With that transparent connection (I don’t feel the connection between my hand and arm; the connection is transparent to me.) I’ve been fooled by the Designer into over-attaching myself to my thoughts. In reality I’m a self (that’s for another time) who has thoughts and a name; they are not my essential ‘me’. Some thoughts are great; some are ‘eh’, and some need to be tossed into the recycling bin.

While there are many good reasons to take my thoughts seriously, that attachment gets me into so much trouble. Such as by turning me into a ‘freier’ and leading me to believe that I know the whole picture when I know ‘bupkis’. (Truth, at least in this world of ours, is at best, a story only partially told.) 

Or by leading the obsessional thinker into believing all of his thoughts, much like Sleepy drags me along when he chases one of the local cats. Stupid dog.

More on this next week! Shabbat Shalom Gut Shabbos to all!

Looking at Sleepy, it’s easy to see the resemblance to his wolf ancestors. Large jaw, pointed, tapered ears, body designed for maximum speed, and strong, sharp teeth. But whereas wolves are vicious, brazen animals; Sleepy is the most docile dog I’ve ever known. Of course that’s what domestication does; it transforms a wild animal and turns it into something useful.

Neutralizing the valence of the target (such as clarifying how one can get AIDS) happens at the same time that the cognitive therapist helps the client ‘domesticate’ his obsessional thinking. By ‘domesticate’ I mean that in my approach to anxiety I’m drawn to the dialectic captured in the Talmudic expression, ‘that all that Heaven has done is for good’. Obsessional thinking is a wonderful skill when used to make life beautiful. For the OCD sufferer however the servant has become the master; what we’re doing here is re-domesticating the mind.

This is where the cognitive therapist reverts to his roots in the worlds of cognitive science and philosophy of mind. For those of you that are familiar with mindfulness you’ll feel at home.

Domestication begins with separation. We help the client get some distance between himself and his thoughts. Usually, we confuse our thoughts with ourselves. As in ‘I think that I’m Josh just as surely as my hand is connected to my arm’. With that transparent connection (I don’t feel the connection between my hand and arm; the connection is transparent to me.) I’ve been fooled by the Designer into over-attaching myself to my thoughts. In reality I’m a self (that’s for another time) who has thoughts and a name; they are not my essential ‘me’. Some thoughts are great; some are ‘eh’, and some need to be tossed into the recycling bin.

While there are many good reasons to take my thoughts seriously, that attachment gets me into so much trouble. Such as by turning me into a ‘freier’ and leading me to believe that I know the whole picture when I know ‘bupkis’. (Truth, at least in this world of ours, is at best, a story only partially told.) 

Or by leading the obsessional thinker into believing all of his thoughts, much like Sleepy drags me along when he chases one of the local cats. Stupid dog.

More on this next week! Shabbat Shalom Gut Shabbos to all!

קליינט דואג שלא ידבק באייד׳ס. אבל אנו לא מדברים על ׳סתם׳ דאגה; אנו מדברים על התעסקות מתמדת ומקיפה. אנו מדברים על בן אדם שנמנע מכל סיכון של הדבקה וגם מכל סוג סיכון של סיכון. כשיוצא מדירתו, רק כשנאלץ (כמובן), הוא לובש כפפות בידיו ומשתדל לא לכנס למקומות סגורות במיוחד אלה שמלאות אנשים. הוא קונה טסטים לאייד׳ס שיכול לעשות בבית (בארה׳ב נמכרים בכל בית מרקחת וסופר) ומחכה לתשובה מהמעבדה. כל פעם מקבל תשובה שלילית וכל פעם נושף נשיפה של הרגעה. אומר לעצמו, ׳חמסה! אבל באמת, למה אני כל כל מודאג? די כבר.’ ולשעה או ליום הכל בסדר עד שהכל מתחיל מחדש שוב ושוב.

בעצם, אנו מוצאים שתי גישות במסורת פסיכולוגי לאובססיות. האם נושא או ׳מטרה’ (זה המילה שלי) של האובססיה היא העיקר והתעסקות וכו׳ הם הטפל או האם ההתעסקות עיקרית והמטרה היא צדדית? הDSM V מתיחס רק להתעסקות; על מה הסובל דואג לא רלוונטי. בספרות מחקרית ובשאלונים ואבחונים מרכזיים במחקר אנו מוצאים שנושא האובססיה היא קריטית. הם מזהים כמה מטרות של דאגה

הדבקה מחיידקים ומחלות שונות

גרימת נזק לאחרים ולעצמם

מזל רע

מחשבות מנוגדות לנורמות המקובלות בחברה

סדר, שלמות, ופרפקציוניזם

לצורך טיפול קוגנוטיבי ההתעסקות וגם הנושא חשוב. הדאגה והפאניקה שנוצרו מאובססיה על הדבקה מחייבים אותנו להתיחס לתוכן הדאגה. להתעלם מהם בכדי רק למקד על דאגה גרידא (בדרך כלל) טעות. לכן כדאי להתעניין ולבקש שהקליינט ישים את כל קלפיו בשולחן בכדי שנוכל לנטרל אותם או לפחות למצוא איזשהו ׳הסדר׳ שמאפשר חיים. 

A client obsesses about catching AIDS. He’s consumed with avoiding contact with anyone and anything that can even remotely ‘give me AIDS’. When doubts arise in his mind, as they do when he leaves his apartment, he repeatedly washes his hands. He purchases at-home AIDS tests at various pharmacies nearly every day, performs the tests and anxiously waits for the results. When he receives the results in the mail, he breathes a sigh of relief. 

Until the worries start again.

Western psychological tradition has two approaches to obsessions. Simply put: what’s the cart and what’s the horse. Is the target worry, getting AIDS, the horse and from that emerge the obsessions and compulsions. Or is the obsessive worried occupation the horse, and the target worry, for instance, getting AIDS, which becomes the cart. The DSM V takes the second approach. It makes little difference what the client worries about; all that’s required is that he worries and that worry gives rise to compulsive behaviors. (You can read the diagnostic criteria here.)

This approach however was not always the case nor is it universal to this day. Researchers often group manifestations of OCD by target worries:

Concerns about germs and contamination

Concerns about being responsible for harm injury of self or others

Concerns about bad luck

Concerns about unacceptable thoughts

Concerns about symmetry, completeness, and the demand that things to be “just right” 

For us, as cognitive therapists, both dimensions are important. The target worry, whether it’s about illness or symmetry, usually generates too much power to ignore. That’s why tuning into the client’s self talk and implicit cognition is important: we want to get the beliefs, assumptions, expectations, and fears out onto the table so that we can reduce their valence.

Still simply helping the client dispute his own beliefs is not enough. We must also focus on the loop of obsessive thought. 

So stay tuned!

In my previous post I touched on the importance of the cognitive therapist’s presence in the treatment of OCD. Now let’s get back to understanding what needs to be done. 

The most important part of treatment involves ERP or exposure response prevention. ERP, just as it sounds, is a brutal, liberating, and ultimately joyful process of standing up to the terror that fuels the obsession and compulsive behavior. The route to ERP goes through a full understanding of the ‘story’ of the obsession and compulsion. What we are looking to do is to break things down into their components so that ERP procedures are used purposely and accurately.

We do this through listening attentively and compassionately to the story. We understand that clients will inevitably filter what they tell us; perhaps they are embarrassed or they believe that some detail is irrelevant. At this point however we need to hear it all. Reassurance and determination will go a long away to getting everything out on the table.

We are especially interested in the internal dialogue known as ‘self talk’. Human consciousness is characterized by a sound track of internal dialogue, reflection, and consideration between all or many parts of our inner world. Much of this world is known as implicit cognition. The back and forth between self talk and implicit cognition contains much of the story of what evokes the obsessions. By tuning in carefully, through patient and thorough understanding, we’re ready to move the client to the next step.

נגעתי בחשיבות ההימצאות המטפל ותפקידו בטיפול בקליינט שסובל מOCD. אז עלינו לחזור למה אנו עושים בגישה קוגנוטיבי. לפני שאנו מכניסים את הקליינט ל׳גוב האריות׳ של חשיפה (מה שמכונה ERP או Exposure Response Prevention) אנו מפרקים את האובססיה לחלקיו. חלקיו, פירושו מחשבות, תקוות, פחדים, קישורים לדברים אחרים, רגשות, תחושות וכל מה שקשור לאובססיה והתנהגות כפייתית. אנו רוצים להבין את מה הביא את הקליינט להתעסקות יתר. 

איך עושים?

אנו מקשיבים באוזן מלא לסיפור התפתחות האובססיה. בדרך כלל, הקליינט יסנן את הסיפור; הוא יגיד רק את מה שהוא חושב רלוונטי או לא יספר דברים שלדעתו שמים אותו באור לא טוב. או מתבייש מהם. וגם חשוב לזכור שקליינטים חושבים בדרך כלל שכל זה ילדותי וטפשי ומשוגע ולכן ימנעו מלהגיד פרטים חשובים ביותר. זה לא אומר שכל אחד מסנן; גם זה לא נכון. אבל העיקר להאזין ולא לשכוח שקליינטים לא טיפשים ואם קשה להם לפתור את החידה של הOCD גם לנו. לכן, קצת עידוד וקשיחות נעימה יקדם את העניין.

הסיפור הנאראטיבית המלא היא מעיין גדוש לאינפורמציה על הרכבת האובססיות. במיוחד אנו מעוניינים בשיחה הפנימית של הקליינט. באנגלית קוראים לזה Self Talk. כמעט כל פעולה ומחשבה אנושית מלווה בפס קול של פירוש על מה שאנו עושים או חושבים1. בפס קול זה אנו ‘עושים’ חישובים ומתכננים וזוכרים ומיזמים. אם מי אנו שוחחים? עם דמויות חשובות, ועם השכבות השונות של מודעות (מה שמוכנה כImplicit Cognition).

למה אסיפת מידע זה כה חשוב? על זה נדון בפוסט הבא.

1להמשיג ולהדגים את זה אני מעלה שוב את סליפי, הכלב שלנו. הוא שותה מים. אני גם שותה מים (מכוס אחר, כמובן). אבל יש הבדל גדולֹ ביננו: כשסליפי שותה הוא פשוט שותה. אבל כשאני שותה אני שותה וגם מספר לעצמי שאני שותה; מיזה אני מספר לעצמי על טעם המים, טמפרטורה, ועוד ועוד. ואנו עושים את זה על כל דבר! ואני לא סובל מOCD! תדמיינו כמה הס

סיימתי את הפוסט אחרון  בנקודה שאני חייב להרחיב עליו. כדי להבין ולישם טיפול קוגנוטיבי אפקטיבי אנו חייבים לברר את תפקיד שלנו, המטפל עצמו, בטיפול בOCD ובכלל בתרפיה קוגנוטיבית.

לדאבוני, ההמצגה הפופולרית, ולדעתי במיוחד פה בארץ, שתרפיה קוגנוטיבית, היא אריגה של טכניקות, מיומנויות, והטיפולים עצמם הם מנוהלים על פי תסריט לטווח קצר מועד. בהמצגה זו קיימת השלכה שכל אחד יכול ללמוד ולטפל בCBT, כמו שכל אחד יכול לעשות המבורגר עם מיקרו גל: מוציא את המבורגר מהמקפיא, שמים במיקרו ובעוד 90 שניות יש המבורגר טעים כמו בסטקיה השכונתית.

לא אאריך פה כמה כל זה לא נכון. לדעתי הדבר הכי הרסנית לקליינטים, למטפלים, ולחברה בכלל, בהמצגה הקריקיטורית זו, שהיחס בין הקליינט להמטפל הוא נחשב לצדדי כאילו אם היה אפשר לטפל דרך מחשב או אף בסמארטפון או ספר היה עדיף.

אבל השלכה או אשליה זו היא בניגוד לטבע אנושי: אנו זקוקים לזולת. במילים של חכמי התלמוד, ׳אין חבוש מתיר את עצמו מבית אסורים׳. אנו מטפסים משאול בכיוון התפתחות דרך סולם של נוכחות מישהו אחר. שיטת טיפול שכורת או משתיק או משתק או מסרס את אנושיות המטפל עלול לא רק להכשל אלא גם לגרום נזק קשה לקליינטים.

כל אחד ממנו מכיר סיפורים של מטפלים עם ׳פדיגרי נעלית1׳ שחסר לא רק אמפתיה אלא איכפתיות בסיסית לקליינט. הם משדרים בוז, דרך הז’רגון, דרך ׳מודלים׳ שמעיזים לכוף את האינסופיות של אנושות לרשימה של דחפים וכו׳, דרך פיספוס רגעים חשובים בטיפול, דרך יהירותם, והקליינטים נפגעים. אולי לא מיד אבל אכן נפגעים. הם הורידו את השריון, פתחו את ליבם, בקשו עזרה (אולי באופן מוזר או דוחה) וקבלו משהו לא בסדר חזרה.

והקשר לטיפול בOCD היא בזה: חלק גדול מטיפול קוגנוטיבי היא ל׳שלוח׳ את קליינטינו במשימה ללחום עם דברים מפחידים ולשלוט עליהם. במידה שהם מרגישים שאנחנו איתם, לא חלילה כתחליף לחבר, הורה, או משהו/מישהו אחר, אלא כנוכחות מעודדת, שמסור להצלחתם ולהתפחותם, הם מסוגלים לכנס לגוב האריות ולצאת יותר מסוגלים, מפותחים, או שם תואר אחר. 

ועל זה נמשיך. 

שבוע טוב!

יהושע

Yesterday, I highlighted two dimensions of OCD that are ripe targets for cognitive intervention. In thinking about the second one, the client’s cognitive experience of fear and anxiety, I realize that I’ve left out a bit of the back-story. Here goes: 

When we speak of fear and anxiety, we’re speaking of a massive multi-system experience. In fact, like the difference between speaking about baseball and playing baseball, speaking about fear, even as cognitive therapist, is nothing like fear itself. Fear is so important to our survival and the survival of human relationships that it hits us with all the ferociousness of a tsunami. Fear captures our attention even before we’re aware of what we’re afraid of. Fear mesmerizes us, focusing our senses on the story which fear demands to tell us. Fear activates our endocrine system; in turn, our bodies, from top to bottom, become aroused and activated. 

So when our sixty year old client, despite understanding that his repeated checking is un-useful (and if anything, will undermine his safety and peace of mind), says that he cannot-not check the door, we are speaking of someone who is immobilized by his internal state of fear. He may be convinced that his front door is the reason for his terror; but it’s in fact fear of his own fear. And while I don’t have OCD myself, I can definitely identify with that kind of immobilization. Fear after all is an embodied experience; it literally comes to life as all consuming. 

Where does that leave our sixty year old? It leaves him at the open door of his prison. One of fear’s illusions is that it puts us a million miles away from safety. Or so we believe. In reality, the distance between abject going-out-of-my-mind terror and the most delicious sense of safety is the half micron that lies between two neural dendrites. That’s why we often feel silly for having made such a big deal about whatever immobilized us. 

So what do we do? How do we help our clients step through the door so that they can go free? By breaking fear down; by deconstructing it. That’s why psychoeducation is such a central part of the cognitive approach to the neutralization of OCD. 

Psychoeducation alone however will probably not fully get us moving. That’s where we come in along with some mindfulness tricks. 

More on that next week.

Shabbat Shalom to all!

כשמדברים על ניטרול אובססביות והתנהגויות כפייתיות, אנו שמים לב לשתי שכבות. השכבה ראשונה היא הסיפור שהקליינט מספר לעצמו וגם אלינו על האובססיה או על ההתנהגות. השכבה השנייה, ובדרך כלל, היא השכבה הקריטית, היא הקוגניציות סביב לחוויה של חרדה.

דוגמא תעזור:

בן ששים מגיע לטיפול. מספר שכל ערב בודק את מנעול של דלת כניסה לדירה לוודא שנעול כראוי. יודע שמוגזם ׳אבל…׳ (המילה ׳אבל׳ נשמע הרבה בביסניס זה). אחרי בירור מספיק מדובר על מקרה של OCD. אז החל הדיבורים: יש רצון להיות בטוח ממול זהירות יתר, חשיבה רגשית, ומזוהמת בעיוותי חשיבה (רשימה של עיוותי חשיבה). זה השכבה הראשונה. למקד בו חשוב, אולי אפילו צריך, אבל היא לא העמוד המרכזי.

החוייה של חרדה זוכה ל׳סטטוס׳ זה.

חרדה היא לא סתם רגש. שמחה ועליזות לא משתק אותי. אני דווקא הופך לנהג יותר זהיר כשאני שומע לתקליטים של סטאנד–אף או מוסיקה. חרדה משתק אותי; יכולות קוגניטיביות יורדות באופן משמעותי ברגעים של חרדה. היכולות הסנזריות נחטפות על ידי חרדה. אני לא רואה, לא שומע, לא מרגיש, לא מריח, ולא טועם שום דבר חוץ מה׳סיפור׳ שמספר החרדה. חרדה שולטת עלי וכובשת אותי. באנגלית קוראים לחרדה embodied emotion הקלאסי. 

אז הבן שישים שלנו לא רק חושב כל מיני מחשבות, הוא משותק והוא נותן איזשהו סיפור למצבו. האירוניה שהוא, עם כל הבדיקות שלו, יותר רחוק מביטוחות ומנוחת נפש שמבקש. כמה הוא רחוק? מליונים של קילומטרים. כנראה, לא? וזה האשליה של פחד וחרדה שמסנוור אותנו לעובדה שבטחון היא במרחק של מחשבה אחת, של חיבור בין שתי דנדרייטים1 שגודלם עשירית קוטר חוט שערה.

לאשלייה זה נכנס פסיכו–חינוך; רק הבנה ברורה יכולה לפרק את רקמת הטראנס של חרדה.  האם פסיכו–חינוך יפתור את כל הסיפור? בדרך כלל לא; לזה הוא צריך אותנו וכמה מיומניות מעולם המיינדפולנוס. ועל זה נמשיך שבוע הבא.

שבת שלום לכולם!

יהושע