אתמול הצגתי את אומנות ואסתטיקה כחולונות לעולם הפנימי ולעולום החברתי של הקליינט. היום נדון קצת על ה׳איך׳-פירושו איך לגייס אומנות ואסטטיקה לטיפול קוגנוטיבי. בהחלט, זה לא במקום טיפול באומנות! חלילה! אני רק מציג כמה ׳טיפים׳ איך אני משתמש באומנות ואסתטיקה עם קליינטים. מהם:

עיצוב משרד עבודה כמקום שפותח את הראש ומרגיע. אני עובד בחדר גדול עם הרבה חלונות שפונות לגינה ולנוף מרחיב את העין

.
שימוש במטאפורים שמושרשים באסתטיקה ואומנות שהקליינט אוהב. מטאפוריםהופכים לשפה משותפת שביכולתה להתקבל לעולם הפנימי של הקליינט.

שיעורי בית לראות ולהנות מאסתטיקה ואומנות כפעולות ניגודיות למצבי רוח ירודים. תרגיל זה מאוד חשוב במודל התרפיה הקוגניטיבי: אנו מעודדים את הקליינטים לשים ׳ניקוד׳ ואתנחתות לפרוזה המשעממת של הסבל.

With all of my ramblings about the cognitive experience of art and aesthetics, let’s get back to tachlis: how can art and aesthetics be integrated into our work as cognitive therapists. In my experience there are at least two uses: art and aesthetics as ‘windows’ into the inner world and social milieu of the client and as mediums for intervention.

Let’s consider the ‘window’ dimension first: artistic preferences tells us about what the client considers important. A poster of an athlete in a young boy’s room or as the desktop photo of a phone tells us a great deal: who or what they admire, what others allow them to display, and, perhaps, the outlines of aspirations and fears. Artistic expression, even the slightest tilt of a Fedora or ‘frock’ is an attempt at personalization, a brave effort to be different in some way. And of course a client who reports that he or she enjoys some art form, whether it be music or fashion or television or fiction, is revealing some positive connection with life.

How do we get this rich information? Through asking and paying attention. 

עם כל הקישקושים שלי על חוית אסטטית חשוב לזכור שמטרתנו היא לנצל את החויה האוניברסלית זה לשימושים קליניים. בקצרה, אני רואה כמה שימושים לאסטטיקה ואומנות בעבודתנו. מהם:

להעמיק את הבנתנו לעלום הפנימי וחברתי של הקליינט:

מוצאים אסטטיקה ואומנות בכל תרבות בכל תקופה בהיסטוריה. אנו משתמשים באומנות לעשות את מציאותנו אישי, לשדר לעולמנו שאנו לא רובוטים זהים. אנו כמובן נהנים לאסטטיקה ואומנות והנאה היא סימן של הקשר חיובי לחיים. אמונות ואסטטיקה הם דרכי הבעה והצהרה על מה שחשוב לנו.

כל החומר הגדוש הזה מחכה לנו בצד השני של התענינות שלנו בעולם האסטטי של הקליינט. למשל, אני שואל על חויות אסטטיות שחוו או אני שואל על המוסיקה שאוהבים או על התמונות ופוסטרים בבית או (מתי שכדאי לשאול) על אופנה שלובשים.

ליזם התערבויות:

ועל זה נמשיך למחר. 

כולנו רוצים לדמיין שאנו בעלי בחירה. דטרמיניזם פוגע בדמות עצמנו. זה לא המקום לדון על חידה בסיסית זה. אבל מה שברור שפעילות מעל כרחנו. טבענו כופה עלינו לעקוב אחרי נקודות מידע ונקודות סנסוריות. ולמרות הספונטניות ואוטומטיות של חוייה סנסורית יש חוקים. והחוק הראשון בחוייה אסטטית היא מה שמכונה peak shift. 

בלי לכנס למה שחוקרים מצאו בניסוים עם גוזלי יונים, peak shift היא נטייה למקד בגירוי סנסורי (טריגר) שמכיל יותר מהתכונה המותנית. לכן, אנו מסתכלים יותר בקריקטורות של פוליטיקאים מתמונותם. כמובן, נטייה זה לא פועלת בווקאום; בטח שיש מצבים שאנו יותר שמים לב להמחשה ׳נורמלית׳. אבל ברירת מחדל היא לראות את תכונה המודגשת ׳יותר׳. ואומנים משתשים באפקט peak shift לתפוס אותנו. 

In the previous post, we discussed the story that the artist tells us. Our nature compels us to follow sensory points of the story; without much effort we connect the dots, forming a coherent narrative which we then reflect on.

For sure, this process is not limited to art and aesthetics. Our mind plays the connect-the-dots game throughout every moment of conscious awareness. What makes the aesthetic experience unique is how our mind is hijacked by the artist’s intentional use of distortion. Skin is ‘too perfect’, eyes are much more intense than in nature, and a million other variations make art so much more than a representation of ‘reality’.

That we become hijacked by these distortions is related to a phenomena known as the peak-shift effect. Without going into the details of Hanson’s experiments on pigeons, essentially when we have the choice between choosing between a stimulus or an exaggeration of the same stimulus, we will favor the exaggerated one.  In other words, we find deliberate distortions of a stimulus even more exciting than the stimulus itself.

אחרי תקופה של מזג אוויר סוער, השמש חזרה לירושלים. הבוקר, כשהלכתי לבית כנסת, מצאתי את עצמי בחויית על וטרנסצנדנטי; עיני הסתכלה השמימה ונדהמתי מהכחול המבריק מעלי בכיפת השמים. הרגשות של עליזות והפתעה עטפו אותי ושטפו עלי. 

וזה הייתה חוייה אסטטית ואומנתית. חינם. לגמרי. ללא מוזיאן. ללא דמי כניסה.

ופשוט מדהים. 

עכשיו, ננסה להבין מה קרה פה. יותר, איך נעזור לקליינטים לחוות חויות היי ועליזות. 

דברנו על תפיסה ומודעות כריקמה וסריג שאנו מספרים לעצמנו. אנו מחברים את נקודות מידע  ורוקמים אותם לסיפור. ולמרות שזה נשמע מוגזם ומסובך, זה ה׳סיפור׳ של מודעות אנושית. במהירות של מחשבה (או פחות) אנו בונים סיפורים שלימים ואנו חיים את חיינו בתוך הסיפורים. 

אומן מספר לנו סיפור. מודעות אנושית אימפולסיבית; כמו כלב שטבעו כופה אותו לחפש אחרי ריח של בשר, אני עוקב אחרי נקודות סנסוריות של התמונה או מוסיקה או טריגר אסטטית. ופתאום אני מופתע! אני נסחף לצונמי של עונג פיזיולוגי. וזה מביא אותנו למושג חדש: peak shift

ועל זה נמשיך. 

After a few weeks of dreary weather, the Jerusalem skies are taking on the beautiful deep blue of spring and summer. Walking to shul this morning, my eyes followed the horizon upwards; a wave of mirth and joy overcame me as I beheld the limitless blue of life.

That was an aesthetic moment. There were no museums involved. No admission fees. No questionable images.

It was free and it was wonderful.

Now let’s try and understand it. Then let’s figure out how we can help our clients have these same kinds of experiences of joy and transcendance.

So far we’ve spoken of coherent narrative. Our perceptions and thoughts take the form of flowing, seamless narrated experience. While this sounds very complicated, it isn’t. Or it is complicated but we get very good at it. We can tell ourselves stories in the whisper of a thought. Or maybe a half a thought. Tachlis, it’s really fast.

So the artist tells me a story which I then impulsively follow like a hound on the scent of a wayward bone. (We’ll get to impulsive consciousness when we discuss mindfulness). My senses and mind are a captive audience. And then BOOM! Surprise! Delight! The artist has led me along a path, bringing me to something that moves me.

In order to understand this reaction, we must consider a phenomenon known as peak shift. And that’s where we’ll start next time.

בפוסטים קודמים המשגתי את הבעה אמונתית כאקט שלטוני על אוביקט או חוויה. דרך ההדגשה או הגזמה או עיוות הצורה, האומן מפרק את המטרה לחלקיה. בפשטות, האומן נהפך למספר של החויה. 

אבל מה עם הצופה באומנות? מה קורה איתנו ברגע שאנו נהנים מחויה אומונתית או אסטטית? איך אומנות עוזר לנו?

בכדי להציג תשובה חלקית לחידה זו, כדאי לזכור שיש למודעות אנושות ׳תכונה׳ של סיפור. זאת אומרת, שחויה מחשבתית אנושית היא סיפור שאני מספר לעצמי. מחשבה היא סריג או ריקמה של שמות עצם, שמות פועל, תכונות, מיקומים של חלקים של הסיפור (והכי חשוב המיקום של המספר הסיפור), תנועות, וכמובן הסיפור שמחבר את הכל לנרטיב קוהטי. ולא נשכח שסיפורים שלנו הם רק שכבות של עוד ועוד סיפורים. 

והסיפורים האלו לא רק מה שאנו מספרים לעצמנו; הם מה שאנו למספרים לזולת. אפשר להגיד שסיפורים הם המטבע האוניברסלית והכי עתיק בתולדות גזענו. בכי של תינוק היא לא סתם רעש; היא סיפור של דראמה שהוריו נסחפים לתוכו, אסירים להסיפור שהם מספרים לעצמם על הסיפור של התינוק. 

דרך מבט זה, אומנות, בכל המובנים, היא סיפור שהאומן מספר לנו ואנו מספרים לעצמנו. אנו פשוט נסחפים; ואין פנועח סיפור אוניברסלי. חלילה. זכור לי טיולי בית ספר למוזיאונים הכי מפורסמים בנוי יורק והסיפור שספרתי לעצמי היה, ״מה? עוד תמונה של סוס? עוד פסל של בן אדם עומד או יושב או שוכב?! מ-ש-ע-מ-ם!!!׳ היום, נדמה לי שהסיפור שהייתי מספר לעצמי היה ׳קצת׳ אחרת לרנואר או למיכלאנג’לו. אבל העובדה שקיים סיפור בראש שלי לא השתנה; מגועל עד חווית על וטרנסצנדנטי יש סיפור. וסיפורים אלו משנים אותנו. 

In previous posts, I spoke of artistic expression as a means to assert or reassert control over a phenomena or an experience. The artist intentionally distorts and exaggerates and becomes the teller of the experience.

This is all fine and good for the artist. What about us, the spectators? What happens to us when we experience art? How does experiencing someone else’s art help us?  

In order to make some sense of this, it’s helpful to think about stories. It seems obvious that consciousness is the story or stories that we tell ourselves about what we experience. We don’t simply drink a cup of coffee; we tell ourselves a story about drinking a cup of coffee. There is plot, narrative, props, protagonists, and antagonists all woven into the feeling of a seamless story, which is woven into a greater story of who we are and what we do. 

These stories are not only what we experience (or tell ourselves) they are what we tell each other. From its most basic and elemental to it’s most profound, human communication is story telling. A baby’s cry is not just a cry; for the parent it’s a tale of need and desperation that he or she is swept into, captives of their devotion and care.

Art then in all of its forms is story; in images, sound, flavor, dance, and whatever form it takes art tells us a story, potentially sweeping us along. For some, that story can mean nothing (I’m thinking of trips to the Metropolitan Museum of Art when I was a little boy: boooorrriingg!!!!) or literally evoke a transcendental experience.