לנוחותכם אדלג על כל הסיפור של הפסיכולוג האמריקאי המפורסם ואחד ממיסדי תרפיה קוגנוטיבית מרטין סליגמן ומחקרים שלו בתחום פסיביות מחונכת (learned helplessness). מספיק להגיד שדחף שלנו לעשות סדר בהצונמי של מידע ורעיונות יכול בקלות להביא אותנו למצבים גרועים ומכוערים. מהכלבים המסכנים במעבדה של סליגמן עד בני משפחתנו המשועבדים במצרים כולנו אסירים לסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על מצבנו וגורלנו בגלל הדחף אפיסטמולוגית. כמובן יש נסיבות מאוד משכנעות (מה שמכונים ׳מציאותיים׳), אבל תמיד נשאר לנו נימה של בחירה, אפילו אם הבחירה היא לשנות גישתנו ועמדתנו לנסיבות שעומדות מעל שליטתנו. תפקיד מרכזי בשבילנו הוא להעמיד פנס של אפשריות שמובילות את הקליינט חוץ מהפלונטר למקום של קסם. 

ואני אסיים עם ציטוט אהוב של ויקטור פרנקל:

אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים בצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו.