In honor of Tu Bishvat, today’s post is devoted to trees and psychological healing.

Serendipity struck today as I opened the book of Proverbs (Mishlay):

A tree of life is a healing language (Proverbs 15:4).

The more I work in this business, the more I realize the healing (and destructive) power of language. Lives are broken and repaired with language. Relationships are destroyed and healed through language. The old adage that sticks and stone may break my bones but words can never hurt me is wrong; words can send us into a suicidal tailspin of self destruction. Just ask any of our clients whose lives have been nearly destroyed with the words of disrespect and disapproval.

In our work as therapists and healers we have the amazing opportunity to give our clients the ability to develop new words and ideas. These new ideas form the tree or ladder that they use to climb out of their personal Egypts. With love and patience, we help them to disassemble the messes that their lives have become; we support them as they find new, life giving ways of living. Their lives bear the fruit of their bravery and our support.

And what can be better than that?

Experience has taught me that suggesting self soothing techniques to many clients invites a great deal of resistance. Our various cultures have indoctrinated us with the wish for ‘magic bullets’. We ascribe our inner states to factors outside of us, laying beyond the reach of our own inner resourcefulness. Should we need to relax (and who doesn’t?) we need a pill or a TV show or a vacation or some other external process to get us ‘there’. I am of course not dismissing pills, television shows, or vacations; what I am saying is that we lose mastery of our lives when we overlook the inner resources that we have already and which can be further developed. Tachlis, self soothing requires a new kind of mentality, one that firmly states that, ‘I am responsible for my inner world. I am the one who soothes myself. I care for myself. I may need props and the assistance of others but I am in charge. I know that I’m not alone in this endeavor; others have also emerged from their private hells with the wisdom already in their possession.’

As a close this post, I hope to post a list of self soothing skills on my website. Tomorrow, I will begin a new topic, God willing. 

Happy Tu Bishvat to all!

Josh

כשמעלים בדיון ׳הרגעה עצמית׳ כבר יודעים על התנגדויות שונות. תרבותיותנו השונות מורעלות מצפייה ל׳כדור קסום׳. פירושו, אנו תולים מצבנו פנימי בגורמים ומשפיעים חיצוניים. רוצים להרגע? צריך תבליה x, תכנית טלוויזיה y, או טיול z. מנוחת הנפש (או כל מצב מבוקש אחר) נמצאים בחוץ וצריכים לעזוב את עולם הפנימי בכדי להשיג אותו. אני לא פוסל חלילה בתרופות, בטלויזיה, או בטיולים; מה שאני מציין שאנחנו מאבדים שליטה על חיינו במידה שאנו לא לוקחים ומלמדים אחריות. תכלי׳ס, מיומנויות וכלי הרגעה קודם כל זקוקים למנטליות חדשה: שאני אחראי על עולם פנימי שלי; מותר ורצוי לגייס כוחות ועזרה (ונדבר עליהם בהמשך) אבל שורה תחתונה: אני המרגיעה והתומך אישי שלי. אני לא פחות מסוגל מאנשים אחרים שמסוגלים למצוא מנוחת הנפש אפילו בגיא הינומים שונים. 

לפני סיום הפוסט, אני מקווה בעז׳ה להכין דף על כישורי הרגעה עצמית בימים הקרובים. אני אשים בקובץ באתר שלי. אם יש מתנדבים לתקן שגיאותי (בעברית) אני בשמחה אקבל. מחר אתחיל קטע חדש.

יום טוב וט׳ו בשבט שמח לכולנו!

יהושע

בפוסט קודם הצגתי שבטיפול קוגנוטיבי אנו שמים את ההפרדה בין החושב למחשבה כמטרה מרכזית. בנידון שלנו על OCD, הפרדה זה קריטית. הקליינט נמשך לתהום ולvortex בגלל הסתבכותו למחשבותיו. וזה לא מפתיע: מחשבותיו הן שקופות לו; האשליה שהם שלו כמו אבריו פיזיים מסנוורת אותו לשגיאותיהם וחוסר איזון. אנו עוזרים לו עם מידע פסיכו–חינוכי שמאפשר המנעות מלדרוך על המוקשים של מודעות. חשוב לציין שיש כמה מיומניות מתורת מדיטיציה ומיינדלפולנוס שמאוד עוזרים להפרדה זה. (נכנס לזה בעתיד.)

פסיכו–חינוך היא התחלה טובה. אבל לא מספיק. קליינטים זקוקים להדרכה במיומניות הרגעה עצמית. וגם זקוקים לעזרתנו לתכנן שאיפות ומטרות חיים שעליהם יכולים להסתבך (במובן החיובי, כמובן) ולהפוך את הOCD למשהו שנותן חיים.

המיומנות להרגעה עצמית הכי אוניבורסלית היא התחברות לאחרים. עם כל המתחים הכרוכים ביחסים, אין שום תחליף לחבר. ולהרבה קליינטים במיוחד אלו שסובלים מOCD ועוד הפרעות חרדה, התחברות עם אחר משימה לא פשוטה. אצלם, בדידות מאפשרת אובבססיה ללא הרף של משא ומתן עם חבר. 

In a previous post, I introduced the idea of separating thought from thinker. Obsessions, emanating from the frightened mind, grab our full attention. The exaggerations and confusions of anxiety are transparent to us; we have great difficulty NOT believing what these thoughts compel on us. Certainly helping the client see these seductions for himself, can help him avoid falling for the sleights of mind. There are some very useful forms of meditation and mindfulness (more on that at a later time) that can help immensely with this separation. 

For most however such psycho-education isn’t enough. Clients need help with self soothing and disentangling themselves from their fears. Even more importantly, they need help in creating new aspirations on which they can obsess to their heart’s and soul’s content.

The most important self soothing skill is seeking the comfort of others. Humanity, despite the ease that we seem to go on rampages against each other, has never found a better way to reduce dread than through companionship. In some ways, this is why therapy can be so helpful: there is finally someone to share the nightmares with! In fact for many people with OCD (as well as those with other anxiety and depression problems) social isolation is a terrible part of their lives. This allows their minds to obsess unimpeded by others.